הסבלנות מועילה
מורנו ורבנו, הדרת תפארת עם ישראל, הראשון לציון מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל ששבוע שעבר מלאו שלוש להסתלקותו בסערה השמימה, היה רגיל להביא את דברי המדרש שפעם אחת הגיע לביתו של אברהם אבינו אדם זקן, הכניסו אברהם בכבוד גדול האכילו והשקהו וניסה לדבר על ליבו דברי אמונה בבורא העולם שהוא הבורא, הוא היוצר והוא המקיים את העולם בכל רגע ורגע, אך אותו אדם זקן לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת (שמות ז, כג), לא הקשיב לדברי אברהם, הוציא את פסלו הקטן מכיסו והתחיל לנשקו ולחבקו.
אברהם אבינו לא התייאש מאותו אדם וניסה שוב להסבירו שאותם פסלים הם הבלים ושטויות, אך ויאטמו אוזניו מִשְמוֹעָ. אמר אברהם בליבו, נחכה למחר, ניתן לו מקום ללון, וננסה מחר להשפיע עליו.
למחרת האכילו אברהם והשקהו ושוב ניסה לדבר על ליבו מקצת מענייני האמונה בבורא עולם, אך שוב אותו זקן הוציא את פסלו מכיסו ונשקו.
אברהם אבינו התרגז וסילק את הזקן מביתו. מיד נגלה ה' יתברך אל אברהם ואמר לו: אברהם אברהם, שמונים שנה אני מחיה ומכלכל, זן ומפרנס את אותו אדם ומחכה שיכיר אותי ויברך אותי, ואתה התייאשת כבר לאחר שלושה פעמים שהאכלת אותו?
מיד יצא אברהם לחפש את אותו אדם במדבר, כשמצאו ביקש ממנו שיחזור אליו בחזרה והבטיח שיתן לו מקום אכילה ושתיה ולא ידבר איתו מאומה בעניין האמונה. וכאשר אמר כן עשה, הכניסו אברהם לביתו, האכילו והשקהו ולא דיבר איתו מאומה.
לאחר כמה ימים חשב אותו אדם זקן ואמר בליבו: "אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים (בראשית רבה יד, ו), משרת אותי ודואג לי, ודאי שאמונתו זוהי האמונה הדרך האמיתית", שבר את פסלו הקטן והתחיל להאמין בה' יתברך.
כמה סבלנות ושלוות הנפש צריכים אנו בקירוב אחינו בית ישראל לדרך התורה והמצוות, להאיר במאור פנים, לתמוך ולעזור, ולבסוף הסבלנות והמידות הטובות הללו יניבו פירות, יראו הבריות ויאמרו: "ראו פלוני זה, כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה (יומא פו ע"א), אנחנו גם רוצים להיות כמוהו, זוהי דת האמת, זוהי האמונה והדרך האמיתית!"
♦♦♦♦
מסופר על הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פונוביז' הקטנה-לצעירים, שביום מן הימים כשישב בחדרו ועסק בתורה, שמע מריבות וצעקות ליד אולם הישיבה, חשב הרב שהילדים רבים ביניהם, לבש את המגבעת והחליפה וירד לראות מה קורה, ולתדהמתו הבחין בקבוצת בחורים מישיבת העולים החדשים (שהייתה בסמוך לישיבת פונוביז' לצעירים) מתקוטטת עם קבוצת בחורים מישיבתו, ובמפתיע שמע הרב את אחד מתלמידיו מנבל פיו באומרו דברי גנאי נגד ראש הישיבה האחרת.
הזדעזע הרב עד עמקי נשמתו משמוע זאת, ומיד ניגש לבחור והורה לו לארוז את החפצים ולהסתלק מהישיבה, "אם הגעת לדרגה כל כך חמורה לדבר סרה על רבנים אחרים- אין מקומך בישיבתנו", אמר הרב, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף (אבות פ"ב מ"י), לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים, וכל המבזה ת"ח גדול עוונו מנשוא ואין רפואה למכתו (שבת קי"ט ע"ב) ה' ירחם.
כל בחורי הישיבה הכירו את רבם שהיה מאוד זהיר בדיבורו ולא היה מרבה לדבר, אך כשהיה מוציא דבר מה מפיו היה עומד מאחוריו בכל תוקף, יצא התלמיד בבושת פניו מלפני הרב וניגש לחדרו לארוז את חפציו. אולם לאחר כמה דקות ביקש הרב לקרוא לאותו תלמיד שיבוא אליו למשרדו, הבחור ניגש לרב בכניעה ובבושת פנים, והאזין לדברי הרב:
"איני יכול לשלוח אותך לביתך לפני שתבקש סליחה מראש ישיבת העולים החדשים על שביזת אותו לפני כולם, אך יודע אני שאינך מסוגל לעשות זאת בעצמך, ולכן אני מוכן ללכת עמך יד ביד עד לביתו של ראש הישיבה כדי שתבקש ממנו את סליחתך על העוון החמור שעשית", "אמנם זה לא יעזור לך להישאר בישיבה", המשיך הרב, "אך אעשה עמך חסד ואבוא עמך כדי שיוסר כתם העוון החמור מעליך".
אותו בחור ניסה להתחמק, אך לא הייתה לו ברירה, הרב תפסו בידו והלכו יד ביד לביתו של ראש הישיבה, כשהגיעו לשם ביקש התלמיד את סליחתו ואמר שהוא מתחרט חרטה גמורה על אשר דיבר.
בדרך חזרתם לישיבה, חייך רבי מיכל ליפקוביץ לבחור והודיעו שמכיון שעשה מעשה כה נועז והסכים לבקש סליחה מראש הישיבה, יש לו את הזכות להמשיך להישאר בישיבה, בתנאי שדבר זה לא יחזור על עצמו לעולם.
הבחור חזר לישיבה וגדל בתורה וביראת שמים והפך להיות אברך מסולא בפז, כיום הוא משמש כראש כולל ובניו תלמידים חכמים השוקדים באהלה של תורה, שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹקינוּ יַפְרִיחוּ (תהילים צב, יד). כך הייתה דרכו של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל לחנך ולהדריך בחכמה ובסבלנות.
ללמדך שהסבלנות לעולם מועילה ומשתלמת, ובדרכי נועם ואהבה וחיבה נצליח לקדש שמו יתברך בעולם ולקרב רבים מאחינו בית ישראל, ובכך נקרב בעוד צעד את הגאולה השלימה שאנו כל כך מצפים ומייחלים לה.
.
