כאיש אחד בלב אחד
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים" (שמות יט, ב-ג).
דרשו רבותינו (במכילתא, הובא ברש"י) ויחן (לשון יחיד) שם ישראל- כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקות. בכל החניות שחנו עם ישראל עד שהגיעו לסיני הייתה ביניהם מחלוקת, וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ, ולכן עדיין לא היו מוכנים לקבל את התורה, כי לקבלת התורה שהוא עמוד העולם הוצרך לזה עמוד השלום (הקדמת הצל"ח).
כדי שעם ישראל יוכלו לקבל את התורה הקדושה חובה עליהם להיות באחדות שלימה ולהרגיש שהם גוף אחד, ברגע שירגישו כך הם יהיו מוכנים ראויים וזכאים לקבל את התורה הקדושה.
המחלוקות והשנאה בין בני אדם בדרך כלל נובעים מכעס הקפדה גאווה וכבוד שיש בהם, "הוא לא נתן לי כבוד ולכן אני כועס ומקפיד עליו", ובכדי להסיר זאת מעליהם צריכים הם לחיות בבחינת "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל"- כל אחד מוצא חן ומעלה אהבה בליבו כלפי השני, "אני כל כך אוהב אותו, הוא אחי ובשרי, הוא יהודי כמוני, אנחנו עם אחד", כשכל ישראל מעלים חן אחד על השני, יכולים ומוכנים הם לקבל את התורה הקדושה שהיא אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט).
מסופר על הגאון הגדול רבי חיים עוזר גרודז'נסקי שהיה רבה של ווילנא, גאון עולם וגדול הדור לפני יותר ממאה שנה, בעל "שו"ת אחיעזר" העוסק בשאלות ותשובות בד' חלקי השו"ע וביאורים הערות והארות בסוגיות הש"ס.
מלבד גאונותו העצומה של רבי חיים עוזר גרודז'נסקי פעל הרב וחיפש תמיד איך להרבות ולהגדיל את התורה בעם ישראל, עזר וסייע בכל כוחו ומרצו להקים ישיבות גדולות וקטנות, תלמודי תורה ובתי ספר לבנות.
אולם מידה מיוחדת בסוגה הייתה לרב שאף על שמחמת תפקידו רבו האנשים שהקפידו עליו ובאו אליו בטרוניות, מ"מ מעולם הרב לא כעס על אף יהודי אלא נשאר כל הזמן במענה רך משיב חימה (מושאל ממשלי טו, א), וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וכדברי התנא באבות (א, טו). ובאחד מפנקסיו מצאו שקיבל על עצמו בערב ראש השנה להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון! והצליח לעמוד בכך בעוז ובגאון, בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה (מנוסחת תפילת שחרית-'ברוך שאמר').
פעם אחת נכח הגאון רבי יוסף חזקיהו מישקובסקי זצ"ל, רבה של העיירה קריניק, אצל גדול הדור רבי חיים עוזר בעת שניגש בן של רב מסוים וביקש מהרב שימליץ על אביו שיקבלו אותו להיות רבה הראשי של אחת העיירות הגדולות.
הרב ידע והבין בעומק דעתו ושכלו שאביו של הנער אינו מתאים לתפקיד זה והשיב לו בלשון רכה שכעת אינו יכול להמליץ על אביו להיות רבה של העיר הגדולה, וסבור הוא שכדאי לאביו ללכת ולנסות להיות רב במקום אחר.
כשמוע הבן את דברי הרב כעס והתפרץ בצעקות והטיח דברים כלפי הרב, "מדוע הרב אינו מוכן לתת לאבי הסכמה, הוא גאון עצום וחריף בלימודו, אל כבוד הרב הגיעו אנשים הרבה יותר קטנים מאבי ובכל זאת הרב המליץ עליהם, מדוע הרב עושה איפה ואיפה (ח"ו) ומזלזל באבי, אני דורש שהרב ימליץ עליו!", וכך המשיך להטיח דברים בחוצפה כלפי גדול הדור.
בכל אותה העת שמר הרב על איפוק ולא הרים את קולו כלל ועיקר אלא פניו כל הזמן הביעו חיוך ושמחה. הרב מישקובסקי שנכח במקום כבר לא יכול היה להתפקד למול ביזיון רבו ורצה לגעור בנער, אך הרב תפסו בידו ומנע ממנו מלדבר שום מילה ומלהתערב בעניין.
הנער המשיך להגדיש את הסאה והטיל האשמות כלפי הרב, אך הרב נשאר סבלן ולא סילקו מביתו אלא להיפך, הרב עזב את המקום והלך לחדר השני, הנער שהבין שאין מה לעשות יצא מבית הרב ופנה לדרכו.
לאחר מכן שאל הרב מישקובסקי את רבו: "ילמדנו רבינו, הרי יש גבול מסוים שאפשר לשתוק, זו הייתה חוצפה שאין כדוגמתה, מדוע הרב לא נתן לי להגיב ולמחות על כבודו של הרב?"
השיב הרב במאור פנים ובחיוך: "מה אתה רוצה מהילד, הוא בסה"כ חס על כבודו של אביו והשתדל לעשות למענו, ואם כן מדוע שאכעס עליו?"
כך הייתה דרכו של הרב בקודש להסתכל תמיד על הצד של השני, לנסות להבין את רוחו, להצדיק את טענותיו ולדונו לכף זכות, כזה ראה וקדש (ראש השנה כ ע"א), ברגע שנרגיש כולנו כאיש אחד בלב אחד ונדון את חבירנו לכף זכות, גם ה' יתברך יצטרף עמנו וישרה שכינתו בתוכנו.
יהי רצון שנזכה לחיות באחדות שלימה, באהבה ואחווה שלום ורעות, ונזכה בקרוב בקרוב לראות בגאולת ישראל ברחמים, אמן.
