לא לברוח מהבעיה
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (בראשית לב, כג-כה).
יעקב אבינו ברח מפני עשיו, ועבר את מעבר יַבֹּק. ואח"כ ממשיך הפסוק לומר "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" מלמד שנשאר יעקב לבדו, מפני שחזר וחצה את מעבר יבק, ששכח שם פכים קטנים (חולין צא.).
מובא בספר "שפתי כהן" על התורה (לתלמיד האר"י ז"ל), וזה לשונו: "כשיעקב שם האבנים מראשותיו, והשכים בבוקר ומצאן אבן אחת, נתבצר לו כד של שמן ויצק על ראשה של האבן… והוא השמן שנמשחו ממנו המשכן וכל כליו והמזבח ואהרן ובניו והמלכים… והוא כד השמן של הצרפתית שאמר לה אליהו 'כד השמן לא תכלה', והוא אסוך שמן של אשת עובדיה הנביא".
והחיד"א בספרו "דברים אחדים" (דרוש לב) מוסיף, שמאותו שמן הדליקו בני חשמונאי את המנורה בבית המקדש.
זהו פך השמן שמצאו החשמונאים שהיה חתום בחותמו של הכהן הגדול, דהינו יעקב אבינו הכהן הגדול.
ועל פך זה חזר יעקב אבינו, ונלחם מלחמה נוראה עם המלאך, הס"מ הרשע, שׂרו של עשיו, שרצה ח"ו לחסל את התורה הקדושה. זה ה'יוונים נקבצו עליי וטמאו את כל השמנים'.
יעקב אבינו הצליח להילחם ולהיאבק עימו וניצח את המלאך. 'כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל' (בראשית לב, כט). בזכות הניצחון הזה אנחנו נשארנו, והיוונים לא טמאו את עם ישראל.
♦♦♦♦♦
כותב הרשב"ם (בראשית לב, כג-כה) יעקב הגיע והעביר את בניו ואת כל רכושו דרך הנחל. אך לא זו הדרך שהיה מיועד יעקב אבינו להלך בה.
יעקב שמע שעשיו הרשע בא לקראתו – בוודאי שהיה ליעקב גם שב"כ מיוחד… חיל המודיעין של יעקב אבינו… ובאמצעותו ידע מה מתכנן עשיו לעשות…
לכן רצה יעקב להלך בדרך שונה מהמסלול שלו, והגיע למעבר יבוק – והכל כדי לברוח מעשיו.
ואם היה ממשיך בדרך החדשה, באמת היה מצליח להתחמק מעשיו ולא היה נפגש עימו כלל.
אבל אז הגיע המלאך, שׂרו של עשיו, והחל להאבק עימו כל אותו הלילה, ובזה עיכב אותו, שלא יוכל לברוח, ומחמת זה פגש אח"כ בעשיו.
וממשיך הרשב"ם: "ויראה קיום דברו של הקב"ה שלא יזיקהו עשיו" – לפי שהקב"ה רצה להראות ליעקב אבינו, שאף כי יפגוש את עשיו, לא יארע לו שום רע, ויראה יעקב את ההצלה שלו…
ואף שקיים חשש כי בעת שילחם עם עשיו, יצליח עשיו לגבור על המחנה האחד וישאר רק מחנה אחד לפליטה — בכל זאת רצה ה' להראות לו שלא יארע לו דבר, ושלא היה לו לברוח!
פעמים ויש לאדם איזו בעיה, ואז הוא מתחיל לחשוב ולשאול "מדוע הבעיה הזאת באה אליי? הרי אני ירא שמים בתכלית… הרי אני בוטח בה'… למה באה אליו הבעיה?"…
והוא לא יודע שבגלל שהוא בוטח בה' – אומר לו הקב"ה: "אני יביא לך את הבעיה, אני אוציא אותך ממנה – ואתה תודה לי! אני אראה לך כמה אני גדול, ושאני הצלתי אותך – את זה אני רוצה להראות לך!".
זוהי תפיסה שונה לגמרי ממה שאנו רגילים. חשיבה אחרת…
♦♦♦♦♦
מספר הגאון הצדיק הרב חיים אפרים זייצ'יק זצ"ל, (היה המשגיח שלנו בתפארת ישראל בחיפה):
הגאון הרב אברהם יפה'ן זצ"ל שלח אותו לכהן כראש ישיבה במקום מרוחק, בבוצ'אץ'.
ואז לפתע פרצה מלחמת העולם השנייה, והנאצים החלו להרוג ולהפציץ. הם הריחו את ריח המלחמה. כל האנשים ביקשו לברוח לווילנא, שלשם ברחו רוב הישיבות.
וכך עלתה במחשבו של הרב, לברוח לוילנא, יחד עם אשתו.
הוא חיפש רכבת, ומצא רכבת מתאימה שמגיע למקום החדש, ושילם תשלום גבוה. ברכבת זו האנשים היו יושבים צפופים ודחוקים כמו כבשים.
באמצע הנסיעה הוא פתאום הרגיש הרגשה פנימית "תשמע, אתה לא יכול להמשיך כך בדוחק הזה…".
הרב עצמו היה רגיל להתמודד עם דברים קשים הרבה יותר, שכן היה "נובהרדוקאי" – 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה' (אבות ו, ד).
הוא עבר דברים הרבה יותר גרועים מאשר הדוחק של הרכבת.
אך בכל זאת, הוא הרגיש סלידה, הרגיש כי הוא לא יכול להישאר ברכבת הזו…
קרא לאשתו ואמר לה 'בואי, אנחנו יוצאים!'.
אשתו לא הבינה מה כוונתו – שהרי זהו זמן של מלחמה ומסוכן להישאר במקום ההוא, ובאמצעות הרכבת הם יצליחו להגיע למקום בטוח.
אך בכל זאת, כאשר נפתחה הרכבת ועוד אנשים ביקשו להידחק ולעלות, הוא אדרבה, החל לצעוק שיפנו לו את המקום כדי שיוכל לרדת מהרכבת…
'זו המחשבה שבאה לי בראשי באותה העת' אמר הרב, 'וכך משמיים הצלחתי לצאת, והלכתי וברחתי לכל מיני מקומות, עד אשר נתפסתי ע"י הרוסים. וכשמצאו כי אין לי תעודות, שלחו אותי לסיביר'.
'אם הכרתי את הבורא יתברך קודם לכן בדרך רגילה וסטנדרטית, שם בסיביר התחלתי לראות את הקב"ה בעיניים!' מספר הרב.
'כדי להתפלל היה צריך "לחטוף" תפילה בין עבודות הפרך, ולהתאמץ בכל נשמתי. וכן כדי למצוא איזו גמרא כדי לחזור על איזה דף… כדי ללמוד כמה שעות, היה צריך ללכת בהיחבא… וכשמצאתי בלימוד איזה מדרש או חידוש, הרגשתי כאילו אני נמצא בגן עדן!'.
בינתיים, כל אותם האנשים שהיו על אותה הרכבת הפכו למאכולת של אש! כולם הובלו להריגה!
הקב"ה הציל אותו ע"י אותה המחשבה שבאה לו בהיותו ברכבת!
'לא הבנתי את עצמי לסיבת ההתנהגות המוזרה באותו זמן ברכבת. כולם צחקו עליי. אבל לא שמתי לב אליהם, וכך הצלחתי להינצל מגיא ההריגה, בריא ושלם!'.
אח"כ הגיע הרב לארץ והפך להיות מנהל הרוחני, משגיח רוחני, של ישיבת תפארת הכרמל, וחיבר את ספריו הקדושים, ספרים נפלאים מאוד.
'כל זה' אומר הרב 'כל זה הודות לאותה המחשבה שניתנה לי משמיים. ואף כי בעצמי סלדתי מהחשיבה שלי, אבל רק לבסוף הבנתי הכל'…
♦♦♦♦♦
וזה אומר החתם סופר "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג) – שהאדם לא יוכל להבין לפני, בעת שמתרחש הדבר – 'למה זה ככה?, ולמה זה ככה?' — לא תוכל!
מתי תוכל לראות ולהבין את זה? – רק אחרי שתסתכל אחרי, לאחר שתראה את כל מה שקרה, את כל העניינים – ואז תבין 'הנה, בדיוק זה הציל אותי, זה הדבר הציל אותי…!'.
'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ' (שם). אז תוכל להבין את בורא עולם. אך לפני כן, לא ניתן להבין את כל המהלך של ה'.
אחרי זה נבין כמה גדולה כל טיפה של ניסיון, כמה התרוממות הרוח הרגיש האדם ע"י זה…
ונבין כי 'הבעיה', אדרבה, היתה לטובתנו.
ה' יזכה אותנו. אנחנו נכנסים לימים של האור הנפלא והגנוז, האור הזה שנגנז מששת ימי בראשית. את האור הזה נתן הקב"ה בימי החנוכה. נקווה שנזכה לחטוף איזה שברירים של אור, שיאירו לנו עוד יותר. אנחנו ב"ה מוארים ושמחים במה שיש, אבל מבקשים עוד אור גדול, אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר (מנוסח ברכת 'יוצר אור' נוסח אשכנז), ונזכה במהרה לאורו יתברך. אמן.