קראוהו בהיותו קרוב
על הימים הקדושים בהם אנו נמצאים דרשו רבותינו (יבמות קה ע"א) את הפסוק דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיה נה, ו), אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, בהם הקב"ה נמצא וקרוב אלינו וממתין ומצפה שנתפלל אליו ונבקש ממנו.
ועל אף שבכל השנה כולה ובכל רגע ורגע ה' יתברך מצוי ומשגיח, לית אתר פנוי מיניה (אין מקום פנוי ממציאות ה'- תיקוני הזוהר-תקונא שבע וחמשין -דף צב ע"א), בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ, כא), מ"מ בימים אלו הקב"ה ממציא את עצמו אלינו כאבא אוהב לבניו כדי שנבקש ממנו ויוכל להטיב עמנו.
♦♦♦♦
מסופר על הבעל שם טוב הקדוש שנסע יחד עם תלמידיו בעגלה ובאמצע הדרך ביקש שיעצרו את העגלה ליד הכפר הסמוך ויכנסו לאחד הבתים הפשוטים הנמצאים בפאתי העיירה ויאמרו לבעלת הבית שהבעל שם טוב רעב והוא מבקש שתביא לו דבר מאכל.
עשו התלמידים כציווי רבם, דפקו על דלת הבית וביקשו מאכל, אך בעלת הבית השיבה שהם עניים ואין להם אוכל רב, רק שני פרוסות לחם יבשות ששורה אותם במים וקצת גבינה יבשה בעבור בעלה שחוזר מעבודתו הקשה, חזרו התלמידים לרבם הבעל שם טוב, והרב אמר להם שילכו לבעלת הבית ויאמרו לה שאעפ"כ הרב רוצה את פרוסת הלחם והגבינה היבשה.
נענתה בעלת הבית והביאה להם את מקצת האוכל היחידי שהיה להם בבית. בינתיים חזר הבעל מעובדתו ולאחר כמה דקות שוב הגיעו תלמידי הבעל שם טוב והודיעו שהרב עייף ומבקש מיטה לישון עליה, בעלת הבית השיבה שאין להם מיטות או שמיכות, הם מכרו את הכל כדי להשביע רעבונם, יש להם רק קצת תבן שעליו הם ישנים, חזרו התלמידים לבעל שם טוב ששוב אמר להם שיאמרו לבעל הבית ולאשתו שיביאו עבורו את התבן לישן עליו. הבעל כמובן הסכים לתת את התבן לרב בטענה שהוא איש אלוקים קדוש, וכעת יש להם זכות לתת לו ממה שיש להם.
לאחר מכן פרצו הבעל ואשתו בתפילה ובבכי לפני הקב"ה, אוכל אין להם, וגם תבן לישון עליו, תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַֽעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹֽמְרִים לָנוּ עֲשּׁוּ (מושאל משמות ה, טז), אימתי יחזרו למצבם ומעמדם הכלכלי הטוב שהיו בעבר? והנה לאחר דקות ספורות נכנס לביתם ראש הפריצים של העיירה וקרא בקול גדול: "אני קניתי ממך לפני עשר שנים חבית של יין, אין כמו היין שלך בעולם! אני רוצה לקנות מיד עוד חמש חביות! ואשלם על כל חבית פי חמש מהסכום שרגילים למוכרה!"
השתומם היהודי ומיהר לרדת למרתף לראות אם נשאר לו חביות יין, אך לצערו נגמרו כל החביות ונשאר רק בקבוק קטן של יין לקידוש והבדלה, מילא היהודי כוס יין מהבקבוק, שפכו לתוך החבית ומילא אותו במים ונתן לפריץ לשתות לראות הימצא חן בעיניו, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִֽי (מושאל מבראשית לג, יח), והפלא ופלא, הפריץ נהנה מאוד מאותו יין וישלם מיד את כל הכסף תמורתו.
כשחזר הפריץ למחוזו זימן את כל חבריו השרים והרוזנים ונתן להם לטעום מעט מהיין, גם הם השתוממו מטעמו הנפלא וביקשו לדעת מהיכן קנה יין משובח זה, סיפר להם הפריץ שבעיירה קטנה יש יהודי המתגורר בבית פשוט והוא עושה את היין הזה, ולמחרת כל השרים והרוזנים ניגשו לביתו של היהודי וביקשו לקנות את כל חביות יין בסכום עתק, וכך בין רגע נעשה היהודי לעשיר גדול, פתח יקב וקנה פועלים והפך למפיץ היין הראשי בכל המחוזות. בנה ארמון מלכים והתלבש בבגדי העשירים הגדולים.
לאחר מספר חודשים שוב הגיעו הבעל שם טוב ותלמידיו לאותה עיירה והורה הרב לתלמידיו שידפקו על דלתו של העשיר אשר נמצא בעיירה ויודיעו לו שהבעל שם טוב ממתין בחוץ, כששמע זאת בעל הבית יצא בזריזות ונישק את רגליו של הרב ואמר שכל העושר הגדול שזכה לו זה בזכות אותו לילה שהרב ביקש את שאריות האוכל והתבן שהיו להם.
לאחר מכן נכנסו הבעל שם טוב ותלמידיו לארמון העשיר והוגש בפניהם סעודה כיד המלך, במהלך הסעודה אמר הבעל שם טוב לתלמידיו: "אתם ראיתם עד עכשיו רק חצי סיפור, אספר לכם כעת את החצי השני", על האדם הזה נגזר בשמים פרנסה ברווח ובשפע, אך המתינו בשמים שאותו אדם יתפלל ויבקש על זה מעומק הלב ורק אז יקבל, ולכן נשלחתי לקחת את פת לחמו ואת התבן שישן עליו כדי שירגיש את צערו ויפרוץ בתפילה וזעקה לפני בורא עולם שיטיב את מצבו, וכך היה.
לפעמים נגזר על האדם שפע גדולה והצלחה מרובה, אך חסרה התפילה שיתפלל על כך מעומק ליבו כדי להוריד את השפע הגדול מהשמים כאן לארץ. בימים קדושים אלו ה' יתברך ממציא עצמו אלינו ומחכה שנבקש ממנו, דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב, רק תקראו לו, רק תבקשו ממנו, ותקבלו.
תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.
