פרשת ויחי תשפ"א

וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם (בראשית מז, כט).
בבקשתו זו של יעקב אבינו, טמון רמז גדול המהווה יסוד לכל קיומו של עם ישראל!
הבקשה הזו אינה מתייחסת רק לקבורה הגשמית, אלא גם לקבורה הרוחנית, ולא רק על מצרים אלא על כל מקום בו ישראל מצויים בין הגויים.
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כט), יעקב אבינו מפחד שרוחו – רוח ישראל סבא – לא תמות ותיקבר במצרים! שהתורה, ההלכות והמנהגים אותם לימד את בניו, לא יִקָּבְרוּ בטומאת מצרים. בני ישראל עלולים, חלילה, להתערב בתוך התרבות המצרית ולאבד את הקדושה והטהרה, ולקבור את רוחו של ישראל סבא.
פרשת ויחי נקראת פרשה סתומה. היא מחוברת לפרשה הקודמת, בלי ריווח. רש"י מביא על כך את דרשת חז"ל: "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם".
ולכאורה קשה, הרי רש"י (שמות ו, טז) מביא, שכל זמן שאחד מן השבטים היה קיים לא התחיל השעבוד?
התשובה לכך היא: השעבוד הגופני אכן לא התחיל כל עוד אחד מן השבטים היה קיים, ומכל מקום, עם פטירת יעקב החל השעבוד הרוחני!
כל זמן שיעקב אבינו היה חי, אף יהודי לא התפתה ללכת לקהיר או לאלכסנדריה כדי לטעום מטעמה של התרבות המצרית. כל היהודים ישבו אך ורק בארץ גושן, מובדלים ומופרשים מן המצרים, מתרבותם ומתועבותיהם.
חז"ל אומרים, שכל עוד היה יעקב בחיים, במשך שבע עשרה השנים שהיה במצרים, הוא זכה לראות שמאותם שבעים נפש שירדו למצרים יצאו ששים ריבוא נפשות, כולם כשרים ויראי שמים בתכלית הדקדוק, ורוחו – רוח יעקב – מפעמת בקרבם במלוא העוצמה. איש לא נעדר.
עם פטירתו, החלו היהודים לצאת החוצה. "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) – לא רק ארץ גושן, כל ארץ מצרים! לאט לאט הם החלו להתערב בַּמִּצְרִים, לסחור אִתָּם, לחקות את מעשיהם, וכתוצאה מכך לרדת ביראת שמים ולהתדרדר מבחינה רוחנית. רבותינו (תנחומא פרשת שמות סימן ו) אומרים על כך דברים נוראים: "ותמלא הארץ אותם – שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם".
המצרים לא יכלו לקנות כרטיסים להצגות בתאטרון שלהם. כל הכרטיסים אזלו… היהודים רכשו את כל הכרטיסים מראש… המצרים החלו לחשוש מהמצב החדש שנוצר, מהיהודים המשתלטים על אֲתָרֵי התרבות שלהם, "פן ירבה" (שמות א, י), ואז החליטו: "הבה נתחכמה לו" (שם).
כל עוד שמרו ישראל על ייחודיותם, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), אף אחד לא חשב לפגוע בהם לרעה. ברגע שהחליטו להתערב בגויים, וללמוד את מנהגיהם ותרבותם – החלו הרדיפות נגדם.
מכל זה חשש יעקב אבינו, ומשום כך ביקש מיוסף "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". כלל ישראל נתונים בידך וכפופים לך. אנא, עשה כל שביכולתך ותזהיר אותם לשמור על ייחודיותם, תורתם וקדושתם, לבל יתערבו בין המצרים המתועבים ובכך יקברו את רוחי. רק כך אוכל למות במנוחה.
והוא מוסיף ומבקש: "הִשָּׁבְעָה לִי" על כך. השבועה מחייבת לקיים את ההבטחה במשנה תוקף, ביתר שאת וביתר עֹז, ומשום כך "נשבעים על המצוות", וכמו שאמר דוד המלך (תהלים קיט, קו): "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ".
בקשה זו של יעקב תקפה לדורות, היא סוד קיומו של העם היהודי!
בכל הדורות חיו היהודים בין גויים. יעקב מבקש מהם לבל יקברו את רוחו – רוח ישראל סבא – בארץ מגוריהם, אלא ישמרו על העוצמה הרוחנית שנטע בהם.
אם ינסו לשכנע אתכם: מדוע יש צורך להקים בית ספר או תלמוד תורה? מדוע אי אפשר להסתפק בבתי הספר הקיימים? אל תשעו לדבריהם! תעמדו בתוקף על חינוך צרוף וטהור, על טהרת הקודש, וברוח ישראל סבא. כל התפשרות בנושא זה מהווה עבירה על השבועה שהשביע יעקב אבינו: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם".

♦♦♦♦♦

יעקב אבינו לא מת. "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים" (תענית ה ע"ב).
יעקב אבינו חינך והדריך את בניו הקדושים להמשיך ולצעוד באותה הדרך, בדיוק כפי שהתווה בפניהם. על ידי כך מובטחת לו ההמשכיות. בני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב ע"ב), וברא כרעא דאבוה (עירובין ע ע"ב). וכשהמשכיות זו קיימת – יעקב אבינו לא מת. הוא נמצא בעולם העליון אבל נשמתו ממשיכה לחיות גם כאן, בעולם הזה.
פעם אחת הגיעו אל הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, רַבָּהּ של וילנא, משלחת של אנשים והביעו בפניו את רצונם לערוך יום זיכרון, הנצחה, לקראת יום כ' בטבת, יום פטירתו של הרמב"ם. אותם אנשים היו "דתיים לייט", בקושי באים בשבת לבית הכנסת.
נענה הרב ואמר להם: "לדעתי, יש לעשות זיכרון רק למי שהוא שכוח. הרמב"ם לא זקוק ליום זיכרון. בכל ימות השנה, כשנכנסים לבית המדרש, שומעים את הלומדים מתפלפלים בדברי הרמב"ם. כל ראש ישיבה מתחיל את שיעורו: הרמב"ם בהלכות כך וכך, בפרק זה וזה, הלכה זו וזו כתב"… הכסף משנה מסביר אותו כך, והלחם משנה מקשה עליו קושיה עצומה ממקום אחר וכו'. הרמב"ם אינו זקוק להנצחות וימי זיכרון. הוא חי אתנו. אם ברצונכם בהנצחות, עשו אותן לכל אותם אלו הדומים לכם, שנשכחו לגמרי מן הלב"…
ויחי יעקב. יעקב ממשיך לחיות על ידי שזרעו ממשיך את דרכו. וזו היתה עומק בקשתו "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם".
ובאמת הדברים מוכרחים. קשה מאד לפרש שבקשתו היתה לקבורה הגשמית. רש"י מפרש: "אל נא תקברני במצרים – סופה להיות עפרה כנים". ולכאורה הדברים מרפסן איגרי. איך יכולים כנים להגיע לגופו של יעקב? דמות דיוקנו נמצאת על כיסא הכבוד. מלאכי אלוקים נושאים אותו. הוא חי. הוא צריך לפחד מכנים?!
על כרחך שכוונתו לא היתה לגופו אלא לרוחו, להנהגתו, לדרכו. הוא אינו חפץ שכל אלו ייקברו בתוך המצריות, על ידי התערבותם של בני ישראל בגויים. והוא פונה בעיקר ליוסף שישים לבו לעניין זה, משום שמי כמוהו כיוסף עָרֵב לשמירה על כך, שהרי רק למענו יעקב ירד למצרים.
יעקב יכול היה בהחלט להישאר בארץ כנען, כשבניו סובבים אותו ולומדים מתורתו, ולא היה לו כל צורך להיחשף לטומאת מצרים. אולם כיון שדאג ליוסף ורצה לעמוד לצדו במצרים, בחר יעקב לרדת, הוא ובניו, מצרימה.

♦♦♦♦♦

המגיד מדובנא זצ"ל מביא משל נפלא:
באחת העיירות היהודיות היה גר מלשין שהפיל את חיתתו על כל תושבי העיר. הוא היה מוציא את דיבתם רעה באוזני המושל, וזה היה קונס אותם בקנסות כבדים, ולעתים אף מושיב אותם בבית הסוהר. בתמורה לכך נהנה המלשין מהטבות מפליגות שהוענקו לו על ידי המושל.
היהודים השתדלו להתרחק ממנו כמטחווי קשת, ולא דיברו אתו, ולידו, אף מילה. כתוצאה מכך הוא הפסיק לספק למושל את ה"סחורה".
בצר לו, פנה המלשין למושל והתייעץ עמו מה ניתן לעשות. נענה המושל ואמר לו: "לומר ליהודים לפתוח את הפה לידך – אינני יכול. לכן, לדעתי עליך לעבור לעיר אחרת, שגם בה גרים יהודים, והם לא מכירים אותך, ותעבוד עם המושל של העיר ההיא. גם הוא זקוק לסחורה שלך. אני והוא – חד".
המושל צִיֵּד אותו במכתב המלצה חם למושל השני: "אני שולח לך יהודי נתעב, מלשין שאין כדוגמתו. תוכל לקבל ממנו סחורה טרייה ועדכנית, אנא! דְּאַג לקבלו בסבר פנים יפות".
דא עקא, דְּבַר מַעֲבָרוֹ נודע ליהודים שבעירו, והם מיהרו להזהיר את היהודים שבעיר השנייה מפניו. כשהמלשן הגיע לעיר השנייה אף לא אחד הסכים להשכיר לו דירה למגורים.
בצר לו, פנה למושל השני, וזה אמר לו: "להכריח מי מהם להשכיר לך דירה – אינני יכול! אולם ביכולתי לתת לך רישיון בנייה מיידי, לבנות לך בית בכל מקום הפקר שתמצא".
לאחר מאמצים מרובים הצליח המלשין למצוא שטח שלא היה בבעלותו של אף אחד, והחל לבנות עליו בית מפואר, ארמון מלכים. המושל העמיד לרשותו מספר פועלים בלתי מוגבל, שעשו את מלאכתם במהירות עצומה, ותוך פרק זמן קצר עמד הבניין על תילו.
הדבר היחיד שהפריע לו היה, שכל יהודי עובר ושב, שהסתכל על מלאכת הבנייה היה מגחך ושוחק. אלא שכל אימת שניסה לשאול מישהו לסיבת הצחוק, היה הלה ממלא פיו בשתיקה ובורח מן המקום.
סוף כל סוף הצליח למצוא יהודי שנאות להסביר לו מדוע כל היהודים צוחקים: "בנית את ביתך על גוש גדול של קרח, נהר שקפא בימות החורף המושלגים. בעוד שלושה חודשים, עם הפשרת הקרח, יֵרֵד כל הבית הזה לתהום"…
הלה החל לתלוש את שערות ראשו: "כל כספי, שהרווחתי כל חיי מן המלשינות, יָרַד לטמיון. כל מַאֲמָצַי וַעֲמָלִי היו להבל ולריק"…
והנמשל נוקב: יבוא בן אדם, לאחר מאה ועשרים שנות עמל, לעולם האמת, ושם יגלה שכל עמלו היה לריק. כל חייו הוא בנה ארמונות על הקרח.
רק מי שחי ברוח ישראל סבא, ומחנך את בניו להמשיך ללכת באותה הדרך, הוא אשר בונה את ביתו הנצחי על יסודות אמתיים ואיתנים.