הגשה לתפילה כהגשה למלחמה
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח).
דרשו רבותינו (בראשית רבה צג, ו) רבי יהודה אמר ניגש יהודה למלחמה שנאמר (שמואל ב י, יג) וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה.
רבי נחמיה אמר ניגש יהודה לפיוס שנאמר (יהושע יד, ו): וַיִּגְשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְפַיְיסוֹ.
רבנן אמרו ניגש יהודה לתפילה שנאמר (מלאכים א יח, לו) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקי וגו'.
יהודה הכין עצמו לשלושה דברים לקראת מפגשו עם יוסף הצדיק-מושל מצרים, למלחמה לפיוס ולתפילה.
במדרש מובא דברים נוראים המרעידים את הלב בעניין פגישתו של יהודה ויוסף, כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו (תהלים מח, ה), זה יהודה ויוסף, עָבְרוּ יַחְדָּו-שנתמלאו עֶבְרָה וכעס זה על זה, התגוששות השור והאריה, השור מלך הבהמות ונמשל ליוסף וכמו שנאמר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג, יז), ואריה מלך החיות ונמשל ליהודה וכמו שנאמר גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מט, ט).
יהודה ציווה לאחיו נפתלי לרוץ בזריזות ולספור כמה שווקים יש במצריים, חזר נפתלי ואמר שיש י"ב שווקים, אמר יהודה לאחיו כל אחד יהרוג את שלו ואני אהרוג שלושה וכך נחריב את כל מצרים! (בראשית רבה צג, ח), שאג יהודה בקול גדול עד כדי כך שנשמע קולו בארץ כנען, ואפילו חושים בן דן שהיה כבד שמיעה שמע את צעקתו של יהודה (בראשית רבה צג, ז). מאותה זעקה נפל פרעה מכסאו וכל העוברות של מצרים הפילו, ונשתברו שיני שרי מצרים, וכמו שנאמר (איוב ד, י) וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ, שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ (תהילים ג, ח), משהו נורא ואיום.
זה הפירוש הראשון וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה- ניגש למלחמה.
אולם המדרש מביא עוד שני פירושים לגישתו של יהודה, ניגש לתפילה ולפיוס, ושמעתי מאחד מראשי הישיבה שלי הגאון רבי מאיר דב רודמן זצוק"ל בעל ספר "זכרון מאיר", יסוד נפלא בעניין זה:
רבותינו משווים את שלושת ההגשות הללו ובאו ללמדנו בכך יסוד גדול בעניין התפילה, כי כמו שלצאת למלחמה באויב צריכים הכנה, אומץ, וגבורה גופנית ונפשית, כך גם להתפלל ולשפוך שיח לפני ה' דברים היוצאים מהלב צריך הכנה, מאמץ, גבורה נפשית וגם גופנית.
וכן בעניין הפיוס, כדי לפייס אדם שהיה בכעס ולהופכו משונא לאוהב צריך הכנה גדולה ומאמץ כביר כמו לקראת מלחמה, לא מספיק סתם לפייס אלא צריך לעשות זאת מכל הלב ובהתמצאות.
רבותינו אומרים (סנהדרין כב ע"א) המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, ולשם כך צריך הכנה ואומץ וגבורה נפשית וכפי שאמרו (ברכות לב ע"ב) המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפילתו שנאמר (תהילים י, יז) תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ, תכין ליבם ואז תקשיב אוזנך, אם אדם מכין את עצמו לפני התפילה הקב"ה יאזין לתפילתו ויקבלה ברחמים וברצון.
התפילה זה לא סתם הוצאת מילים מהפה, אלא זה דבר שצריך לצאת מהלב, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם (דברים יא, יג), איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה (תענית ב ע"א).
אדם לא יכול להתפלל כששפתותיו רק נעות, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי (ישעיה כט, יג), העיקר זה הלב, אין תפילתו של אדם נשמעת אא"כ משים את ליבו בכפו (תענית ח ע"א), ותפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה (של"ה, מסכת תמיד עמוד התפילה ענין חנוכה רמט:).
וכן אמרו רבותינו (ברכות ל ע"ב) אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, דהיינו שצריך האדם לשים את עיניו בתוך הסידור ולא להזיזו משם, כדי שלא יסיח דעתו מהתפילה, ולשם כך ודאי שדרושה הכנה גדולה, לא פחות מהכנה שמתכוננים לקראת מלחמה.
מסופר על אדמו"ר קדוש שהיה רגיל לגשת לחסידיו לאחר שסיימו להתפלל ולומר להם: "שלום עליכם, ברוכים הבאים", הם לא היו מבינים את כוונת הרב, שהרי הם לא הלכו לשום מקום אלא נשארו כל הזמן בבית הכנסת, אך השיב להם הרב שאמנם גופם בבית הכנסת, אך מחשבתם מטיילת בכל רחבי העולם..
ועל זה אמרו החכמים בדרך צחות שמה שהאדם לא מצליח לעשות כל החיים הוא מצליח לעשות בתפילה אחת, נוסע להון-קונג ולצרפת, לארה"ב ולקנדה, וכל זה בדקות ספורות שמתפלל. האדם מעביר את תפילתו ללא כוונה ומחשבה, וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו (בראשית לב, כב), בדיל ויעבור..
אולם עבודתנו היא להשתדל שלא להסיח דעת ומחשבה מהתפילה, אלא להתפלל מעומק הלב לאבינו שבשמים שישמע תפילתנו, דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (ברכות כח ע"ב).
יהי רצון שנזכה להתפלל מעומק הלב ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.
.
