כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח).
ישנם דקדוקים רבים בפסוק הזה, "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי", ודאי שידבר לאוזני יוסף ולא למקום אחר בגופו, ואם כן מה כוונת התורה בהדגישה פרט זה?
אלא אמר יהודה ליוסף, "וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" – אני יודע שאנצח אותך בדברים, ומכיוון שאני מעריך אותך כמלך, וידוע שמי שמנצח את המלך חייב מיתה (עבודה זרה י ע"ב), לכן איני רוצה שישמע הדבר לאנשים אחרים שניצחתיך, כדי שלא אצטרך להיהרג, אלא אדבר באוזנך, רק אני ואתה, אני וָהוּ הוֹשִיעָה נָא (מנוסח ההושענות בחג סוכות), באופן שאף אדם אחר לא ישמע מהדבר.
והרי כל הדין שמי שמנצח את המלך דינו למיתה הוא מפני שמבזה ומשפיל את המלך בפני הבריות, אך אם מנצחו רק בפניו, באופן שאף אחד לא שומע ומבין מהדבר, אין בכך ביזיון למלך וממילא אין המנצחו חייב מיתה (ואע"ג שלכאורה היה מתורגם מליץ בינותם, והוא ישמע מניצחון יהודה, מ"מ אותו מתורגמן היה מנשה בן יוסף, וברא כרעא דאבוה, ולכן לא נחשב שביזהו בפני אדם אחר. ועוד יש לומר שביני וביני למד יהודה את המילים החשובות והעיקריות בשפה המצרית ולא הוצרך למליץ בינותם).
♦♦♦♦
הגמרא (סנהדרין לט ע"א) מספרת שרבי תנחום, אחד מהאמוראים, היה ידיד נפשו של הקיסר, יום אחד פנה אליו הקיסר ואמר לו: "עד מתי נשאר מפולגים, בוא ונהיה כולנו מאוחדים, תאסוף את כל היהודים ונחיה כולנו ביחד, נאכל מאותו מאכל ונשתה מאותו משקה, מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה (שמואל ב יב, ג)".
אמר לו רבי תנחום: "אתה צודק אדוני הקיסר, הדבר הטוב ביותר זה שנהיה כולנו מאוגדים ומאוחדים, אתם יכולים להיות כמונו, אך אנחנו לא יכולים להיות כמותכם, שהרי אנו מהולים ואתם לא, אנו שונים מכם, ואם רצונכם שנהיה מאוחדים עליכם למול עצמכם ולהיות כמונו!"
השתומם הקיסר מפיקחותו של רבי תנחום ואמר: "אתה צודק, ניצחתני, אך כל דזכי למלכא – לשדיוה לביבר"- כל מי שמנצח את המלך דינו להיזרק לגוב האריות!
נתן המלך פקודה ומיד זרקו את רבי תנחום לגוב האריות, אך האריות לא עשו לו מאומה אלא התיישבו לפניו ושמעו את דברי תורתו ואת לימוד משניותיו בעל פה, כיצד מברכים על הפירות, על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ וכו'.. (ברכות לה ע"א), יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ .. (שבת ב ע"א), ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל.. (ביצה ב ע"א).
באותה העת עמד שם מומר אחד ואמר למלך שלא יתפעל מכך שהאריות לא טורפים את רבי תנחום, וזאת מפני שהם אכלו לפני זמן קצר, נענה המלך לדבריו וציווה לזורקו לגוב האריות, לבדוק אם האריות לא טורפים מחמת השובע או מחמת צדקותו של רבי תנחום, וחיש מהרה בעודו באוויר התנפלו עליו האריות ושסעו את גופו, ורבי תנחום יצא לחיים טובים ולשלום.
ביאור נוסף אפשר לבאר שיהודה הקדים ואמר ליוסף שרצונו לדבר עמו דברים שיכנסו היטב לאוזנו ויתקבלו על ליבו, ולא יכנסו מאוזן אחת ויצאו מאוזן שנייה.
♦♦♦♦
ביום ראשון הקרוב עתיד לחול צום עשרה בטבת, ומובא בחתם סופר (דרוש לז' באדר) שביום זה בכל דור ודור יושבים בית דין של מעלה וגוזרים אם ימשך חלילה החורבן גם בשנה זו, או יופסק החורבן ויגאלו ישראל. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי פאה פ"א ה"א), בכל שנה ושנה מתחדש החורבן וביום עשרה בטבת גוזרים על כך בשמים. לכן חוב קדוש מוטל עלינו לעורר ולהתעורר בכל כוחנו ולשוב אל ה' אלוקינו בלבב שלם, כדי שלא נהיה חלילה ממעכבי הגאולה, אלא אדרבה נחיש את גאולתנו ע"י תשובה ומעשים טובים ביום זה ותפילה וזעקה מעומק הלב על מלכות שמים, מלכות בית דוד, בניין בית המקדש וגאולת ישראל ברחמים. כי קדוש היום לאדוננו, בכח היום הקדוש הזה יכולים אנו לקרב הגאולה.
ויהי רצון שנזכה לשמוע בקרוב את שופרו של משיח, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל (ישעיה כז, יג), ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים, אמן.
