אודך כי עניתני
וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי (שמות ו, ה).
בפרשה הקודמת נגלה ה' יתברך אל משה רבינו בסנה וציווהו לומר לישראל שהוא גואלם, לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם..פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם (שמות ג, טז), ודרשו רבותינו (שמות רבה ג, ח): אמר לו הקב"ה למשה, מסורת היא בידם מיוסף הצדיק שבלשון הזה אני גואלם, לך אמור להם זה הסימן.
ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ז) מובא שכשבאו משה ואהרון ועשו את המופתים לעיני זקני ישראל, הלכו הזקנים והתייעצו עם זקנתם-סרח בת אשר שנשארה חיה מתקופת השבטים, ואמרה להם שלא יתפעלו מהאותות והמופתים, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים בְּאַדְמַת בְּנֵי חָם (מנוסח ברכת "גאל ישראל"), אין בהם ראיה שהוא הגואל, הרבה יודעים לעשות ניסים.
המשיכו הזקנים ואמרו שהוא גם אמר להם "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם", אמרה להם סרח בת אשר, אם כך, הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים!
ולכאורה עדיין קשה, הרי כל אחד יכול לבוא ולומר "פָּקֹד פָּקַדְתִּי"- אני המשיח! ואם כן כיצד ידעו באמת שמשה רבינו הוא הגואל והמשיח באומרו "פָּקֹד פָּקַדְתִּי".
אלא המפרשים מסבירים זאת באופן נפלא מאוד, הקבלה הייתה אצל גדולי ישראל מדור דור שרק אחד שהוא כבד ופה וכבד לשון שלא מסוגל להגיד "פָּקֹד פָּקַדְתִּי", ובכל זאת בעת גאולתם הוא יצליח לומר מילים אלו-סימן שהוא הגואל.
משה רבינו היה כבד פה וכבד לשון כבר מהיותו ילד קטן ולא יכול היה להגות את המילים "פָּקֹד פָּקַדְתִּי" בהברתם הרגילה, וכפי שמתואר במדרש (שמות רבה א, כו) שהוגש לפניו בארמון פרעה קערה אחת מלאה גחלים רותחות וקערה שניה מלאה זהב ואבנים טובות, ושלח משה ידו לקחת את הזהב ובא גבריאל המלאך והזיזה ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, ומזה נעשה כבד פה וכבד לשון ולא היה מצליח לבטא את המילים בצורה מושלמת וטובה, עד העת בוא נשלח מאת ה' לגאול את ישראל שאו אז הצליח לומר את המילים "פָּקֹד פָּקַדְתִּי", והבינו חכמי ישראל שהוא זה הגואל האמיתי!
משמים נתנו במשה רבינו את החיסרון להיות כבד פה וכבד לשון, כדי שמתוך כך תיצמח הישועה, ולמדנו בכך יסוד גדול לחיים שפעמים שמתוך החיסרון עצמו צומחת לאדם הישועה! וזהו שאמר דוד המלך בתהילים (קיח, כא) אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה, "אני מודה לך ה' על העינויים שאתה מביא לי, כיון שיודע אני שמתוך העינויים הצער והקושי הללו תבוא לי הישועה ואת הנצרך לי להצלחתי ולטובתי!"
בעניין זה מסופר, בגרמניה בתקופת הנאצים הארורים היה ילד יהודי קטן שהוצרך לעבור ניתוח בכף היד, שבמהלכו לקחו לו עור מרגלו והדביקו אותה בכף ידו. הניתוח עבר בהצלחה, אך לצערו הגדול של הילד התחילו לגדול שערות בכף ידו וזה גרם לו בושה מאוד גדולה.
לימים באו הנאצים הארורים ולקחו את אחותו הקטנה עליה שמר מכל משמר, הוא היה מוכן למסור נפשו בשבילה וניגש בעוז ובעוצמה למפקדת הנאצים הראשית ודרש לשחררה, אחד המפקדים שראה את נחישותו לעג בצחוק ואמר: "אתה יודע מה? לא תקבל את אחותך עד אשר יגדלו שערות בכף ידך".
לתדהמתו, גילה מיד היהודי הצעיר את כף ידו המלאה בשערות ואמר: "הנה, יש שערות בכף ידי, תשחרר את אחותי", מיד שיחרר הנאצי את הילד ואת אחותו וכך ניצלו שניהם מגיא ההריגה. החיסרון שהיה לו, זהו בעצם הישועה שה' יתברך הכין בעבורו.
הקב"ה רצה לעשות את משה רבינו מושיען של ישראל ולכן עשהו ערל שפתיים, ללמדנו שאם הבורא יתברך ברא חיסרון באדם, צריך הוא לשמוח מכך כיון שלפעמים מתוך החיסרון באה לאדם הישועה הצמיחה והעליה הגדולה!
