דרך התוכחה הנכונה
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.." (דברים א, א).
אור החיים הקדוש כותב בתחילת הפרשה (ד"ה עוד ירצה) שדקדק הכתוב לומר "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" ללמדנו שכל מ' שנה שהיה משה רועה את ישראל במדבר לא דיבר איתם קשות זולת אלה הדברים, ועשה זאת במשך שלושים וששה ימים קודם פטירתו כמניין תיבת "אלה" (ובשאר המקומות שהוכיח משה את ישראל היה זה לחלק מהעם ולא לכולם, וכאן הוכיח את כל ישראל, וכדכתיב "אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל").
דברי תוכחתו של משה רבינו היו בדרך רמז כדי שלא לבייש ולפגוע בעם ישראל, ונעשו סמוך לפטירתו כדי שלא יתביישו ישראל להרים פניהם לפניו, ולימדנו בכך מסר גדול והוראה לדורות, וכפי שכותב הכלי יקר בתחילת הפרשה (ד"ה והנה קרוב), לפעמים ניזקק האדם להוכיח את חבירו אשתו או ילדיו אך עליו להיזהר מאוד להוכיחם בצורה עריבה ונעימה ובזהירות רבה כדי שחלילה לא יתבזו ויתרחקו מעל פני ה'.
כיוצא בדבר מצינו ביעקב אבינו שלא הוכיח את בניו אלא סמוך לפטירתו, והוא מפני שחשש יעקב שמא יתבייש אחד מבניו מתוכחתו וילך לדבוק בעשיו אחיו (ספרי דברים, ב), עד כדי כך, השבטים הקדושים שעליהם נאמר שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל (תהילים קכב, ג), עדות לאביהם ישראל שכולם שבטי י"ה (בראשית רבה עט, ז), בכל זאת חשש יעקב שמא יתביישו מחמת תוכחתו יתרחקו ממנו ויצטרפו לעשיו הרשע שרצה להורגו, לפיכך לא הוכיחם אלא בסוף ימיו.
לכן חובה קדושה מוטלת בפרט על ההורים והמחנכים להעביר את מסר התוכחה בצורה חכמה ומחושבת, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.. בָּעֲרָבָה"- בלשון עריבה, אוהבת ונעימה, כדי שהדברים ישמעו ויתקבלו ולא יגרמו חלילה לריחוק מעל פני ה' מחמת ריבוי התוכחה וההקפדה ואי המסוגלות לישא בעול התוכחה.
ועל זה אמר שלמה המלך בחכמתו אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ (משלי ט, ח), אל תוכיח אדם באומרך לו שהוא לץ ורשע, אלא "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" תוכיח אותו על ידי שתאמר לו שהוא חכם ונבון ובעל יחוס ומידות טובות ולכן לא ראוי לאדם כמוהו לעשות כדבר הזה.
אדם ששומע שמשבחים ומפארים אותו ומזכירים את המעלות הטובות שלו, כמה מעלות טובות למקום עלינו (מושאל מהגדה של פסח), מיד הוא מטה אוזן לשמוע ודברי התוכחת מחלחלים לליבו.
♦♦♦♦
"וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.." (דברים א, א).
חצרות- זה מעשה קרח. ודי זהב- זה מעשה העגל (רש"י שם).
לכאורה קשה, מעשה העגל היה קודם בשנים למעשה קרח, ואם כן מדוע הקדימה התורה את מעשה קורח ("חצרות") לפני מעשה העגל ("די זהב"). לכאורה היה צריך לכתוב "ודי זהב וחצרות"- לפי הסדר.
אלא הביאור הוא שלאחר שחטאו ישראל בעגל רצה הקב"ה לכלותם ח"ו, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים ט, יד). אך משה רבינו הפציר בתפילה וטען לפני הקב"ה שבני ישראל טעו, תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ (תהילים קז, ד), בעקבות שאמר בעשרת הדברות "לֹא יִֽהְיֶה 'לְךָ' אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָֽי" (שמות כ, ג), ולא אמר לא יהיה "לכם", לי אמרת ולא להם, ולכן אין לך להענישם (ילקוט רמז שצ"ב ובשמות רבה מג, ה. ובביאור טענת משה יעוי' בספר קול ברמ"א נשמע עמ' שע"א).
וה' יתברך ברוב רחמיו קיבל טענתו של משה ואמר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ), כדבריך- דייקא, כפי דיבורך. אך טענה זו החזיקה מעמד עד שבא קורח וטען נגד משה ואהרון: "כל העדה כולם קדושים"-כולנו שמענו דברים בסיני אנוכי ה' אלוקיך ולא יהיה", וממילא נדחתה טענת משה וחזר הקטרוג של חטא העגל, לכן וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָֽיו (במדבר טז, ד) שנסתם טענתו.
ועל פי זה מובן מדוע בתחילת הפרשה מקדימה התורה את "חֲצֵרֹת" (מחלוקת קרח) ל-"דִי זָהָב" (חטא העגל), על אף שבסדר הזמן חטא העגל קדם למחלוקת קרח, לפי שמשה רבינו בטענתו לפני ה' דחה את חרון האף של חטא העגל, אך כשבא קורח וטען שכולם שמעו דברים בסיני עורר שוב את עוון חטא העגל, ונמצא שמחלוקת קורח היא זו שגרמה לקטרוג חטא העגל (וע"ע במכתב לדוד לרבי דוד יהודה קריסטל שמבאר על פי זה דברי המדרש דברים רבה א, ג אלה עשית והחרשתי וכו').
יהי רצון שנזכה להתרחק מהמחלוקת ונרבה בעם ישראל אהבה ואחווה שלום ורעות. ובזכות כך נראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.
