הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א).
כל אותם מ' שנה שהיה משה רועה את ישראל במדבר לא דיבר איתם קשות זולת אלה הדברים, ועשה זאת במשך שלושים וששה ימים קודם פטירתו כמניין תיבת "אלה" (ובשאר המקומות שהוכיח משה את ישראל היה זה לחלק מהעם ולא לכולם, וכאן הוכיח את כל ישראל, וכדכתיב "אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"). כך מבאר אור החיים הקדוש בתחילת הפרשה (ד"ה עוד ירצה).
בנוסף לכך דברי תוכחתו של משה רבינו היו בדרך רמז כדי שלא לבייש ולפגוע באף יהודי, ונעשו סמוך לפטירתו כדי שלא יתביישו ישראל להרים פניהם לפניו.
מסופר על אחד הצדיקים הקדושים (יש אומרים שהיה זה ר' ישראל ויזניצה, ויש אומרים שהיה זה רבי אייזל חריף) שהיה גדול בתורה ובעל נימוס ודרך ארץ מופלגת, לפני פרוס הפסח יצא הרב לקבץ נדבות בעבור עניי עיירתו והלך יחד עם הגבאי שלו לאחד העשירים הגדולים, מנהל סניף בנק העיירה במקצועו, שהיה ידוע ומפורסם כקמצן גדול שאינו נותן צדקה.
דפק הגבאי בדלת ביתו של העשיר, ומיד פתח המשרת והכניס את הרב פנימה ומיהר להודיע לגביר שהרב הגיע לבקרו, מיד לבש העשיר חלוק מכובד ויצא לקבל את פני הרב.
הרב התיישב על כסא מכובד לנוכח העשיר אך לא הוציא הגה מפיו, כך ישבו במשך עשר דקות בדממה מוחלטת, העשיר שלא הבין את המתחרש קרא לגבאי ושאלו האם יודע מדוע הרב הגיע לבקרו.
"איני יודע", השיב הגבאי, "הרב ציוה עלי להצטרף עמו ולא הודיעני מטרת הליכתו וביקורו".
המשיך הרב לשבת עוד מספר דקות בלא להוציא הגה מפיו ולפתע קם ממקומו והתכונן לצאת מביתו של העשיר, העשיר שלא יכול היה להתאפק פנה אל הרב ושאל: "ימחל לי כבוד הרב, כבודו נכנס לביתי ולא אמר לי מאומה, האם כבודו רצה משהו?"
הרב שתק ולא ענה.
"אפשר לדעת מה כבוד הרב רצה? מדוע רבינו בא אלי לבית?", המשיך העשיר לשאול.
"באתי לקיים מצווה" ענה הרב, "וברוך ה' זכיתי לקיימה".
"איזו מצווה קיים כבוד הרב?" שאל העשיר.
השיב הרב בחיוך: "קיימתי את מצוות חכמים שאמרו שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות סה ע"ב), ברוך ה' זכיתי, באתי לביתך וקיימתי את המצווה שלא לומר דבר שלא נשמע".
נבהל העשיר ושאל את הרב: "רבי, איזה דבר לא שמעתי? כבודו יגלה לי ויאיר את עיני". "לא, אני רוצה להמשיך לקיים את המצווה שלא לומר דבר שלא נשמע, וחושש אני שאם אגלה לך לא תשמע", אמר הרב.
הפציר העשיר ברב וביקש בכל לשון של בקשה שיגלה לו את הסיבה שלשם כך הגיע לביתו ואת הדבר שסבור שהוא לא ישמע, ולבסוף הסכים הרב ואמר: "ישנה אלמנה מסכנה שגרה בפאתי העיירה שלא הצליחה לשלם את חוב המשכנתא שלה לבנק, ומחמת שהחוב הצטבר החליטו להוציא את דירתה למכירה ולהשאירה לגור ברחוב, הייתי מבקש שכבודו ימחוק לה את החוב וישאיר את הדירה בבעלותה".
התפלא העשיר ואמר: "כבוד הרב, איני בעל הבנק, רק מנהל הסניף בעיירה, ואיני יכול לעשות זאת".
הצטער הרב ואמר: "חבל, חבל, הכשלת אותי, ביקשתי ממך לתת לי להמשיך לקיים את המצווה כתקנה שלא לומר דבר שלא נשמע, בשביל מה הפצרת בי שאספר לך?".
נפרד העשיר מהרב אך ניקר הדבר בליבו על שהכשיל את הרב וגמר בליבו לשלם את כל החוב של האלמנה מכספו הפרטי. לאחר תקופה קצרה ראהו הרב והודה לו רבות: "ברוך ה' שלא נכשלתי, תודה רבה שלא הכשלת אותי בלומר דבר שלא נשמע, אני כל כך מודה לה', כל ימי הייתי נזהר שלא לומר דבר שלא ישמע, וברוך ה' שהדבר נשמע, תודה רבה, תזכה למצוות, תחייה חיים ארוכים ומתוקנים לעבודתו יתברך".
הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב), הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ (משלי ט, ח), אם יאמר האדם את הדברים בחכמה הם יתקבלו על לב שומעם, הרב ידע לעשות זאת בחכמה, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ (תהילים קד, כד), וזיכה את העשיר במצוה גדולה של צדקה ועזרה לזולת.
יהי רצון שנרבה חסדים בעם ישראל ונתאחד כולנו באחדות שלימה, ובזכות כך נראה בישועת ישראל השלימה בקרוב בקרוב, אמן.
