מלמד שלא שינה
"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר ח, ג).
דרשו רבותינו (תורת כהנים לד, הובא ברש"י) ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ידוע קושיית המפרשים מהו השבח הגדול שלא שינה אהרון הכהן מציווי ה' יתברך, ואיזה קושי מיוחד יש בהדלקת המנורה במשכן שיש לשבח את אהרון על כך שלא שינה מסדר ההדלקה?
אחד התירוצים הוא, כשאהרון הכהן נכנס למקום הקודש כדי להדליק את המנורה, היה עליו לכוון כוונות מיוחדות ומורכבות בהדלקת המנורה, מלבד מעשה הדלקת המנורה עצמה, וזה לא היה דבר פשוט, כפי שניתן לראות בסידורי המקובלים את הכוונות המיוחדות שיש לכוין בעת הברכות או קריאת הפסוקים (כוונות הרש"ש, כוונות האר"י וכדו').
"ויעש כן אהרון" אהרון הכהן עשה את כל סדר הכוונות כתקנם ובשלמותם על אף כל ההתרגשות הגדולה בעת הדלקת המנורה, וזהו שבחו.
♦♦♦♦♦
פעמים שמגודל ההתרגשות והמעמד בו נתון האדם עלול הוא להתבלבל ולשנות ממעשיו. זכרוני שפעמים רבות כשהיו נכנסים אנשים אל חדרו של מורנו ורבנו מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל כדי לקבל את ברכתו, רעדה והתרגשות גדולה הייתה אוחזת אותם ובקושי שהיו מסוגלים לברך על כוס השתייה שהוגש לפניהם בחדר ההמתנה, ואם כן ודאי שמעלה ושבח הייתה באהרון הכהן שנכנס למקום השראת השכינה ועל אף כל ההתרגשות והמורא קיים את מצוות ההדלקה כהלכתה.
רבי לוי יצחק מברדיצו'ב (המכונה "סנגורם של ישראל") רגיל היה לומר שאם הוא היה נכנס למקדש להטיב את הנרות ולהדליקם ודאי שהיה מתבלבל מחמת ההתלהבות והמעמד הגדול והיה שופך מההתרגשות את השמן ארצה ומשקיע את הפתילות וכל כולו מתלכלך, ואילו אהרון הכהן היה בקי ורגיל בסדר העבודה ועל אף ההתלהבות הגדולה עשה את כל הנדרש בדייקנות מופלאה וזהו שבחו: "מלמד שלא שינה" !
♦♦♦♦♦
וכן מסופר על הגאון רבי שלמה לניאדו (חי לפני כמאתיים וחמישים שנה וכיהן כאב"ד בארם צובא שבחלאב, בעל ספר "בית דינו של שלמה" ועוד ספרים רבים אחרים, והיו רגילים לכנותו "המלך שלמה", בן דורו של מרן החיד"א), שהיה רגיל לעמוד כחזן לפני התיבה בתפילות הימים הנוראים והיה מאריך בתפילתו ומכוון כוונות רבות ואף תוקע בעצמו בשופר ומוציא את הציבור ידי חובתם.
בערוב ימיו נחלש הרב ולא יכול היה עוד להתפלל ולתקוע בבית הכנסת כמנהגו, קרא לבנו הגאון רבי אפרים (בעל ספר "דגל מחנה אפרים") וביקשו שיכין עצמו לתקוע בשופר בראש השנה בבית הכנסת במקומו.
שמע הבן לבקשת אביו והכין את עצמו במשך שלושים ימי חודש אלול לקראת המצוה החשובה, אך כשהגיע המועד המיוחל ובירך את ברכת "לשמוע קול שופר" בהלה נפלה עליו, התבלבל ולא הצליח לתקוע, לאחר דקה או שתיים התעשת והתחיל בתקיעה.
לאחר שחזר מהתפילה שאלו אביו הגאון רבי שלמה לניאדו כיצד תקע בשופר, הבן השיב שהוא התכונן רבות לתקיעה זו אך כשבא לתקוע בשופר ראה סביבו גדודים גדודים של מלאכי מעלה, וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים (מושאל מישעיה ו, ו), וזה גרם לו בהלה ולכן התבלבל בתקיעות.
"פלא עליך", השיבו אביו, "הרי אנו אומרים ביהי רצון שקודם תקיעת השופר שאנו מזמינים את מלאכי מעלה הממונים על התקיעות, אתה בעצמך מזמין את המלאכים ונבהל מהם?"
ואם כך ראה רבי אפרים לניאדו, מה היה רואה אהרון הכהן, מלאכי מעלה ושרפים סובבהו בשעת כניסתו למשכן ה', מקום אש שלהבת קודש, ובשעת הדלקת המנורה ואעפ"כ שלט אהרון ברוחו ולא טעה ולא שינה מאומה, אלא היה רגיל ובקי בסדר העבודה, וזהו שבחו-שלא שינה! (כל הנ"ל מבוסס על דברי מורנו ורבינו מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, כרכא דכולה ביה).
