על גלות תימן

גלות תימן הייתה קשה עד מאד, הצרות  שבה לא פסקו אפילו שעה אחת אם בגלות בארצות האחרות היו רדיפת היהודים בשפל, הרי שהגזרות והשעבוד היו לחם חוקם של יהודי תימן ומנת יומם.

יחסם של המוסלמים שליטי הארץ ואדוניה או היהודים שהתגיירו בה היה יחס של זלזול כחזקים אל חלשים, מכיוון שהמוסלמים היו שליטי הארץ זאת אומרת שלהם ניתנה הארץ לנחלה ואילו היהודים היו ביניהם עם גולה שאלוהיהם גירשם מעל פניו והפקיד את גורלם לחס המוסלמים ומכאן גם מסתתר הגורם לכך שמושל תימן הסכים לשלוח את היהודים לישראל עם קום המדינה.

גלות קשה3בעיני המוסלמים שישבו בצנעה ובסביבותיה, היה היהודי איש חלש ונודד שפרנסתו תלויה בגויי והוא מתכלכל מפירורי שולחנו. אולם בעיירות ובכפרים שבאזורים המרוחקים מן הבירה התפתחו עקב השכנות ושתוף הפעולה ההדדי בחיי היום יום יחסים הוגנים ונוחים בין יהודים למוסלמים במקומות שהיו היהודים ראו המוסלמים חובה לעצמם להגן עליהם וגילו כלפיהם יחס רך וחמלני. לא כן במקומות אשר בהם עשו היהודים חיל בכבוד. הצלחת היהודים עוררה את קנאת המוסלמים ובשעת כושר היו חומסים את היהודים ומורידים אותם מגדולתם. משום כך היו היהודים צנועים והשתדלו שלא להתבלט בעיני הגויים.

יהודים חגגו חגיהם בצנעה ונמנעו מלהופיע בבגדי חמודות מחוץ לשכונות היהודים. בנות היהודים נהגו שלא להופיע בבגדי חג כשהיו עדויות תכשיטים. שמחות היהודים וחגיגותיהם היו שקטות ולא צוהלות ושמחות.

אולם המוסלמים לא הסתפקו במעט היחס והצניעות הליכתם של יהודי תימן ושורה שלמה של גזירות נגזרו כדי להשפילם.

הנה מספר דוגמאות לגזירות הללו:

האהבה לארץ ישראל והערגה אליה התבטאו גם בשיחה ובפיוט, שנוצרו ע"י משוררי תימן במשך מאות בשנים.

יצירות הקודש והחול שמקורן באותו מקום "הנשכח מיני רגל" העמיקו את הקשר החזק שלא פסק מעולם בין יהודי תימן לארץ ישראל.

יהודי תימן בתקופת התערערות המוסד האימאמי

בשנת 1834 מת האימאם אלמהדי ובמקומו עלה לשלטון בנו אלאצר עלי, שהודח כעבור 3 שנים וכך נמשכה התקופה שבה עלו אימאמים וירדו לפני מותם. אלנאצר עבדאללה רצה למלא את קופת ארצו ע"י כך שהוא ייקח כספים מאנשים יהודים ויאיים להשמידם אם לא ישלמו כסף. ואמנם הסכימו יהודי צנעה לשלם כספים תמורת שחרור העצורים והחזרת הספרים. אף על פי מאורעות אלו לא התבסס שלטונו של עבדאללה. משרתיו נצטרפו לשבט המדאן והרגוהו בשנת 1940.

המצרים הפנו את כוחותיהם ממערת תימן בשנת 1940 וכך קמה מהומה חדשה. במרץ 1842 התחילו התורכים לפעול בעדם באופן ישיר שלא באמצעות המצרים אפשר לומר ששנת 1840 היא השנה שבה נמשכו הרדיפות כנגד יהודי תימן באופן רציף רדיפות שהביאו להתנקות כמעט מוחלטת של צנעה מהיהודים, ולדילדולם הכלכלי של היהודים עד הגיעם לשפל מדרגה. אך לא רק היהודים סבלו מידו הקשה של מוחמד אבן יחיא, שכונה בשם אליתווכל עלי אללא, אלא אף תושביה המוסלמים של תימן. ביחוד ע"י משנהו העריץ אבו זיד אבן חסן אלמצרי.

דבר נוסף שהביא להגברת שנאת הערבים ליהודים היה בזיון שהתורכים שהו בתימן כשהם מצאו מקלט במבצר מפני הערבים. הביאו להם היהודים מזון ומים, תוך ידיעה שבכך הם מסכנים את חייהם ומערערים עוד יותר את יחסיהם עם הערבים.

Exit mobile version