סיפור שבועי – זהירות בכבוד הזולת
עוזי מרחבי, בן 25, הקיבוצניק הדתי, נחת שם במדינה האירופאית הצוננת, והחל לאסוף למועדון של הקהילה היהודית במקום את בני הנוער.
ואכן הם באו, בנים ובנות, ושתו בצמא את הסיפורים שלו. אחר כך דיבר איתם עוזי על תפילין, על טלית, על תפילה. הם היו מרותקים.
גם רבקה היתה נפעמת מגילוי יהדותה. כנערה שגדלה בבית אמיד לאבא יהלומן חובק עולם, היא החלה לשאול שאלה ועוד שאלה. והוא ענה.
אחר פחות משנה גמלה החלטה בליבה, היא רוצה להיות דתיה.
עוזי מאד שמח. הסביר לה כיצד לברך על הדלקת הנרות, כיצד מתפללים, דיני כשרות. זה קסם לה.
בשלב מסויים הציע לה עוזי – דרך אחד ממכריהם המשותפים – לבוא עמו בברית הנישואין. רבקה היתה מאושרת, כמה נפלא. סוף סוף אזכה להקים בית יהודי. והם דיפדפו ביומן למצוא תאריך.
הכל היה מושלם, עד אותו הבוקר, בו פגשה את ידידתה הקרובה חווהל'ה.
חברתה היתה מרוגשת ונסערת, "אל תשאלי" היא סיפרה לרבקה "חזרתי אתמול מסמינר ליהדות שאירגנו רבנים מישראל בעיר הבירה. אני המומה. התורה היא אמת, היא ניתנה מן השמים ויש הוכחות לדבר. בקיצור אני החלטתי לחזור בתשובה עד הסוף".
"מה פרוש עד הסוף?" שאלה רבקה.
"הממ…" היססה חווהל'ה "שלא תתפלאי אם תגלי שהפכתי לאשה חרדית, כמו אותן במאה שערים בירושלים"…
רבקה ששמעה על דרך נוספת, פנתה לעוזי ואמרה: "תשמע עוזי, החלטתי לקבל עול מצוות בצורה הכי מושלמת שאפשר", והוסיפה "אם אתה שותף אמיתי שלי, תקבל את זה. נשמור ביחד על כל כללי הצניעות… ונקנה לילדינו את החינוך הטהור והאמיתי"…
עוד באותו היום הם נפרדו. יותר נכון, היא ביקשה להיפרד. עוזי הסכים.
הסכים? אולי…
רבקה עלתה ארצה ואחרי שנה שידכו לה את מוטי. אקדמאי צעיר, איש מחשבים שחזר בתשובה.
השנים חלפו שנה ועוד שנה. אין זרע של קיימא. אין דור המשך.
לאחר 17 שנות נישואין הם נשארו עקרים. והם מצידם המשיכו כל הזמן בתפילות ותחינות… שברון לב ענק של שניהם.
בציון הרשב"י בל"ג בעומר היא הבחינה באחד מגדולי הדור, היא הצליחה להגיע אליו וביקשה "כבוד הרב, אני נשואה 17 שנה, ברכני הרב בזרע של קיימא. מדוע אני חשוכת בנים?".
הצדיק אמר "פשפשי במעשייך, האם אי פעם היה לך שידוך שהתבטל ושמא הבחור מקפיד?"
עיניה התמלאו דמעות. כן, יתכן מאד שעוזי מקפיד. מי יודע. היא חייבת לאתר אותו…
השליחים שלה מצאו אותו. לא יאומן, עוזי אף הוא התחרד, והיה לאביהם של שבעה תינוקות של בית רבן.
הסבירו לו השליחים שזה לא משחק, הוא חייב לגשת לבית הדין הגדול של העיר, שם ישבו זקני הדיינים, ולהודיע להם שהוא מוחל לה מחילה גמורה.
ואמר בפני הדיינים "אני מתפלל שהקב"ה יזכה אותה בזרע של קיימא – אם זה תלוי בי. אז אנא תענו אמן".
הדיינים ענו 'אמן'. שנה אחר כך חבקו מוטי ורבקה בן וקראו לו "שמעון".
מהמעשה הנ"ל נלמד על גודל הזהירות שצריך להיזהר שלא להקפיד, לא לפגוע, להגיע לשיא תיקון המידות שבין אדם לחבירו.
כמה צריך להיזהר לא ליגרום צער לאנשים ואפילו בלי ידיעה.