סיפור שבועי – המשפט
בעיר אחת שכנו שתי חנויות זו לצידה של זו, האחת של בשמים והאחרת לממכר שמנים.
פעם אחת הציץ הבשם דרך סדק נסתר שבקיר אל חנות הבשמים וראה את שכנו סופר את פדיונו וצוררו במטפחת אדומה. "כל כך הרבה כסף!" אמר הבשם בליבו בקנאה. וברגע הבא קפץ ממקומו, רץ אל הרחוב וקרא בקול גדול: "גנבה!! כל כספי נגנב מחנותי!"
מיד הגיעו שני שוטרים ושאלו את הבשם : "מה קרה?" – "השכן שלי, בעל חנות הבשמים, גנב את פדיון השבוע שלי, אשר צרור היה במטפחת אדומה!" ענה.
נכנסו השוטרים אל חנות השמנים וראו על הדלפק צרור כסף עטוף במטפחת אדומה, ממש כדברי הבשם.
בעל חנות השמנים רעד מכעס ומעלבון. "זו עלילה!" קרא, "זהו כספי, במו ידי הרווחתי אותו!"
לא ידעו השוטרים מי דובר אמת והביאו את שניהם אל השופט.
שמע השופט את טענות הסוחרים וגם הוא היה אובד עצות. אין עדים למעשה ואין כל הוכחה או ראיה אחרת.
כיצד יידע להחליט מי מן השניים דובר אמת? החליט השופט לדחות את פסק-הדין ויצא לטייל בגן העיר.
כעבור שעה קלה התיישב על ספסל ושקע בהרהורים. הוא ידע כי המשפט היה לשיחת היום בעיר. לפתע עלו באוזניו קולות ילדים:
"…טוב, עכשיו, אחרי ששמענו גם את טענות הבשם ניגש לביצוע פסק-הדין", אמר אחד הילדים. "השמש, הבא לי קערת מים חמים!" נתמלא השופט סקרנות מה יעשה "השופט" הקטן. הוא הזדקף וצפה במתרחש:
הילד הטיל מטבעות אחדים בקערת המים ואמר: "אם יצופו על פני המים כתמי שמן, סימן שהכסף שיך למוכר השמן, שכן כאשר הוא נטל את הכסף מלקוחותיו בידיו המשומנות, ודאי דבק מעט מן השמן שעל ידיו גם במטבעות…"
אורו עיני השופט: הילד צודק! כיצד לא עלה במוחו רעיון כה פשוט וחכם?
למחרת התכנס בית-הדין כדי להמשיך את משפט השמן והבשם. ציוה השופט להביא קערת מים רותחים והטיל את המטבעות לתוכה. הקהל עצר את נשימתו: מה יקרה עכשיו?
מקץ רגע צפו כתמי שמן על המים."הכסף שייך למוכר השמנים!" קרא השופט, ומיד קם ממקומו, פסע לעבר ילד קטן שישב באולם והוסיף: "דעו לכם, רבותי, כי אלמלא ילד זה, אריה שמו, לא היתה יוצאת האמת לאור. לו מגיעה תודת כולנו!"
עברו שנים, והילד גדל והיה לרב נודע בישראל, הלא הוא רבי גור-אריה הלוי זצ"ל….
כמה חכמה ופקחות התורה נותנת באדם, "הפוך בה והפוך בה – כי הכל בה" (מסכת אבות).