מחסד לא מפסידים
אורח שהגיע לעיר, כשהוא בטוח בה' שיזמין לו מקום לשבות בו, פנה בתחילה לבית-הכנסת והחל באמירת 'שניים מקרא ואחד תרגום', בקול נעים וערב.
לאחר התפילה פנה אליו יהודי זקן: "שלום עליכם, יהודי. היכן תאכל?". ענה ההלך שעדיין לא מצא מקום אירוח. "אם-כן, בוא עמי" אמר לו הזקן. "אמנם המזון בביתנו דל, אך בשמחה נתחלק עמך במה שיש לנו".
האורח התלווה לזקן ועד מהרה הגיעו לבית קטן ודל, מואר באור נרות ובחמימות של יהודים טובים. האישה הגישה לפניהם ממה שהיה בבית. ניכר היה בה שהשתדלה לכבד את השבת ואת האורח בכל מאודה, אולם הסעודה הייתה רחוקה מלהשביע, ובמיוחד את רעבונו של האורח. פנה האורח אל בעל-הבית בנימוס בבקשה לקבל עוד מנה. בשומעה זאת נלחצה האישה ולחשה לבעלה במבוכה: "לא יישאר לנו מזון לסעודת היום!".
הבעל השיב לה בלחש: 'זכות גדולה של הכנסת אורחים והאכלת עני רעב אינה מזדמנת בכל יום'.
כאשר סיים האורח לאכול את המנה הנוספת, ביקש מבעל הבית שוב "אם אפשר בבקשה, אשמח לעוד מנה". הפנתה האישה מבט תוהה אל בעלה. כיצד עליה לקבל את דברי האורח המוזר? אך בעלה לא נראה מודאג. נראה שגם הוא שם בה' את מבטחו.
תיכף ניגשה האשה למטבח והגישה לאורח את כל מה שנשאר. למחרת קמה האישה עייפה, אחרי לילה של נדודי שינה ומחשבות… בעלה פנה ללכת לבית-הכנסת והיא לקחה את הסידור והשקיעה את עצמה בתפילה.
בבית-הכנסת המולה רבה. שמועה עברה על הלך עני בלתי-מוּכר, המבקש לדרוש לפני קריאת התורה. מי יודע אם אכן תלמיד-חכם הוא?…
האורח הרצה את דבריו בשטף, בהסברים נפלאים, מתובלים בסיפורים ובמדרשי חז"ל. מיד בסיימו את דרשתו עטו עליו כל נכבדי הקהילה והפצירו בו לסעוד על שולחנם, ולהזדהות בשמו. עד מהרה התברר כי אותו עני היה רבי אברהם אבן-עזרא, שכבר נודע שמו ונתפרסם בעולם. אך אמר: "כבר זכה מארחי במצוות הכנסת-אורחים, כאשר קיים אותה לשם מצווה, אף-על-פי שלא הכירני. מעדיף אני גם עתה לסעוד בביתו"…
האשה כשסיימה את תפילתה, רואה לפתע מחזה לא-ייאמן… בעלה, פניו נוהרות מאושר, צועד בראש עם האורח, וכל בני העיירה מלווים אותם. אחריהם צועדות נשים רבות, ובידי כל אחת סירים ומגשים עמוסים…
עוד בטרם נכנסו, הבית כבר היה מלא כל טוב, בשר ודגים וכל מטעמים, בשפע רב, שדיי היה בהם לסעודות השבת, והותר לכל השבוע.
מיד בהיכנסם לבית אמר הזקן לאשתו: "ראי-נא איזו זכות נפלה בחלקנו. מכל יהודי העיירה דווקא אנחנו זכינו לארח את רבי אברהם אבן-עזרא". למשמע הדברים נרעדה. "הלוא אני היססתי למלא את בקשתו, האם יסלח לי איש צדיק וגדול זה?!" – הרהרה בליבה.
ואמר לה הרב: 'הבנתי היטב את דאגתך, ומראש לא הייתה לי שום קפֵּידה עלייך', 'ומעתה' אמר הרב: 'לא תדעו עוד מחסור'
הנמשל:
אחים יקרים, מעשה שקרה לפי מאות בשנים, אך למדנו מכאן כשיהודי עושה צדקה וחסד – לעולם אינו מפסיד מאותו מעשה. הגם שנראה לכאורה שבאותה העת יש חיסרון כלשהו, אבל לאחר זמן (ולפעמים מיד, כמו במעשה) מתגלה שדוקא החסד הוא שגם לרווח להגיע.