הסדק שבאדם
לאישה סינית מבוגרת היו שני כדים גדולים, כל אחד תלוי היה על קצה מוט ארוך, ואותו היא נשאה על צווארה.
פעם אחד הכדים נסדק. הכד השני נותר שלם ומושלם, ותמיד סיפק מנה שלמה של מים, ואילו הכד השני הסדוק, בסיום הליכה ארוכה מהנהר עד לבית, הגיע מלא רק עד חציו.
כך במשך שנתיים תמימים. מדי יום הגיעה האשה הביתה עם כד שלם ועוד חצי כד של מים.
כמובן שהכד המושלם היה מאד גאה בעצמו ובהישגיו. הכד הסדוק המסכן התבייש במומו והרגיש אומלל על שהצליח לעשות רק חצי מתפקידו המיועד.
לאחר שנתיים של כשלון צורב מבחינתו, יום אחד, ליד הנהר, פתח הכד את פיו ואמר לאשה: "אני מתבייש בעצמי בגלל שהסדק שבצידי גורם לדליפת מים ממני כל הדרך לביתך".
הזקנה חייכה, "שמת לב, כד יקר, שישנם פרחים בצד שלך של השביל ואילו בצד של הכד השני יש רק שממה…? אין זה בחינם. הייתי מודעת תמיד לחסרונך ועל כן זרעתי זרעי פרחים בצד שלך של השביל. כל יום כשאנו חוזרים מהנהר אתה בעצם משקה אותם!"
במשך שנתיים אני נהנית מהפרחים המרהיבים המקשטים את ביתי שאותם אני קוטפת מצד השביל. אילו לא היית בדיוק כפי שאתה, כל היופי הזה היה חסר מן העולם…
הנמשל:
אחים יקרים, לכל אחד מאתנו החסרון הייחודי שלו… חיינו המשותפים כל כך מעניינים וכדאיים, דוקא בזכות הסדקים והחסרונות שיש לכל אחד. הבורא יתברך נתן בכל אחד את "החסרון", אבל דוקא עם החסרון הזה הוא יכול להצמיח דברים נפלאים, שהזולת לא יכול לעשות…
ונזכור, צריך לקבל כל אדם כפי שהוא, ולחפש בו את הטוב, ולא להסתכל על החסרונות שבו.
ולסיום: לכל ידידיי "הסדוקים", שיהיה לכם יום נפלא, ותיזכרו להריח את הפרחים שבצד 'השביל שלכם'…