דוד אמר שזה בסדר, היא יכולה לצאת קצת. הוא יישאר לשבת בכסא המלכות ויקרא את העיתון.
פסיה שמחה בבדיחה העצובה כמוצאת שלל רב. היא פרשה לו את חדשות הבוקר – המאורסים וההולכים לעולמם, לקחה סל ויצאה לה.
שמש טובה ליוותה את צעדיה, והרוח שרקה מנגינות עדינות. עולם הטבע אף פעם לא משתתף בצרות אנוש. רק בספרים כתוב: גם הגשם בכה, הרוח שרקה מנגינות עצובות, והשמים היו אפורים מתמיד.
אבל לא אצלה. מאז אותו היום השמש מתמידה לזרוח, הרוח עליזה, והשמים זוהרים בתכלת שמחה ורכה.
היא נכנסת לצרכניה השכונתית. סל. סל אחד קטן, פסיה. זה מה שהבאת איתך? את רגילה למלא ארגזים, ארגזים ועוד ארגזים. לעשות משלוח. עכשיו היא ממלאה את סלה הפעוט בכובד ראש. ההרגל קורא לה למלא מגדל של פטריות, המציאות שולחת יד רועדת ולוקחת קופסה אחת. שכנות בחלוק אומרות לה שלום, חלקן מחייכות, חלקן שואלות ומתעניינות, וחלקן הגדול מנסה להתחבא בתוך מדפי השימורים, הלחמים ומקרר החלב – אילו רק היה יכול לעשות זאת.
פסיה גומרת מהר והולכת לקופה. יוס המוכר עדין ואנושי. כאילו הכל כרגיל. כאילו. כאילו היא קונה עכשיו, כמו לפני המבול, כמויות ענק שהביאו לו פרנסה יפה מאז שפתח את העסק.
יוס עורך חשבון ומביא לה דף חשבון קצרצר. אהה, איפה הסליל הארוך, המסתלסל, שאחרי שמנכים אותו מההוצאות נשאר סכום יפה לפרנסת הבית?
היה ואיננו, היה ואיננו. כמו עוד אלף ושתיים דברים שהיו ושאינם. רגע לפני שהיא יוצאת עם הסל, הוא אומר בשקט, לא כמו רוב האנשים שאוהבים לברך אנשים מסכנים בקול ובכוונה: "יהיה בסדר, גברת פסיה. עוד תחזרי למלא ארגזים".
"אמן" אומרת גברת פסיה בלחש ויוצאת אל השמש הזורחת, הרוח העליזה ושמי התכלת השמחים. היא צריכה למהר. דוד מחכה לה. חי, מחכה לה בכסא המלכות! כבר הרבה זמן הוא לא הצליח להשליך בדיחה נאה. ולחשוב שפעם הוא היה גורם לה לצחוק עד דמעות! תמיד היה בצקלונו אוסף מופלא של בדיחות עליזות שגרמו לצחוק לשבת בביתם כל הימים.
אהה, בדיחה עצובה שיושבת על כסא גלגלים.
פסיה הולכת בצד הכי צדדי של המדרכה, קרוב לבנינים. צריך להיזהר נורא. מכוניות נוסעות בכביש כאלו יש להן רישיון טיס. טיס אחד כזה שינה להם את כל החיים. את הכל. מגבר בריא וחזק ועליז, ראש משפחה מסור וחרוץ, אב אוהב ונערץ – היה דוד שלה לשבר כלי בכסא מלכות בעל ארבעה גלגלים.
המטוס על הכביש סטה למדרכה בנקודה שבה צעד דוד בפעם האחרונה על שתי רגליו.
היא היתה במטבח, אלא איפה שתהיה? משפחת שמחי, שבת שבע ברכות, עופות על השיש, מגדלי ירקות, הררי קליפות, סלומון ברוטב, אורז ברור והטלפון. כן! היא פסיה לוי. בוודאי! מאז שהיא נשואה לדוד. עשרים וחמש שנה מאושרות.
אחר כך היא כבר לא ידעה איך קוראים לה, ולא כלום. מה, מה הוא אומר שם בטלפון? דוד? בית חולים? מה פתאום? הוא רק יצא להביא עוד פלטות מהגמ"ח של חסידוביץ. מה פתאום בית חולים? תאונה? אמאל'ה! המילה לבשה אותיות של דם.
פסיה רובוט. הרובוט לוקח ארנק, מזמין מונית, רץ לבית חולים, נכנס למיון, הולך לטיפול נמרץ, שואלת שאלות כדי למצוא את האבדה. דוד בניתוח. היא בחוץ. אולי התעלפה, אחרת למה גם היא במיטה של בית חולים? גם לה היתה תאונה? אבל היא לא יכולה להישאר במיטה הזאת. הזיכרונות מקפיצים אותה בצעקות כאלה שגורמות לחצי צוות לסובב אותה, להזריק לה משהו וללטף את כתפיה בשרוולים לבנים של אחיות.
דוד קם מהניתוח על ארבעה גלגלים, מותיר בחדר הניתוח חצי רגל, שמחת חיים ואת אוצר הבדיחות הענק שלו.
וכולם אמרו לה: "תודי, תודי, שזה נגמר רק בזה. זה יכול היה להסתיים הרבה יותר גרוע".
ופסיה היתה מקשיבה לדבריהם של ההולכים על שתיים וחושבת לה שזה יכול היה להסתיים גם בשריטה בברך, ואפילו לא לקרות בכלל. היא צריכה לדבר עם הרבנית הצדיקה. היא סתם אישה פשוטה ואף פעם לא היו לה שאלות לאלוקים. היא חיכתה שמישהו יאסוף איתה את השברים ויסביר לה – למה נשבר הכל.
העולם שינה מושגים: פיזיותרפיה – במקום קייטרינג, אורטופדיה – במקום תפריט, פרוטזה – במקום פטרוזיליה. אלוקים! כמה מהר אתה יכול לשנות את החיים למי שתרצה.
קייטרינג היה ואיננו, ילדים היו וישנם. שבעה בני חיל לדוד ולפסיה, שיהיו בריאים ושלמים. הם מחכים להם אצל הדודים והשכנים בתקופת השיקום.
אחר כך חוזרים כולם לבית. דוד לא מדבר. פסיה לא מדברת. מחכה שדוד ידבר. הילדים מדברים בשקט. צריך לשמור על שקט כשיש בבית אבא נכה. בלילה שמעון ויצחק בוכים. פסיה שומעת ובוכה גם היא ולא יודעת איך אישה בוכה מרגיעה ילדים שמתאבלים על הרגל של אבא שלהם.
גם הקייטרינג הכי טוב בשכונה נסגר, בלי שאף אחד הודיע על סגירתו. מי יסחב? מי יגיש? מי ינהל? מי יסיע? פסיה היא רק המבשלת, ודוד הוא הבוס. עכשיו הבוס הטוב הזה שוכב במיטה ומסתכל על הנוף של התקרה. אז בלי בוס הקייטרינג נסגר.
בערבים, כשהילדים הגדולים שמרו על הקטנים והשתדלו לא לעשות רעש לאבא שלא אכפת לו מהרעש, היתה פסיה מתגנבת לבית הכי חם בשכונה.
הרבנית בשביס ובחיוך יהלומים היתה התיבה במבול. אבל פסיה אישה פשוטה היא וחלק מדברי רבניתה אינם ברורים לה.
"ולא שואלים למה, יקירתי. אלוקים עושה לנו רק טוב, אפילו שלנו זה נראה רע ומר נורא. התרופות, פסיה, התרופות שנתת לשמעון, ליהודה, ליצחק, לצבי, לנתן, ליוסי, לאליהו. התרופות המרות האלה שאמהות דואגות נותנות לילדים המסכנים. אז למה נתת, פסיה? למה לצער ילדים שלנו?".
על זה פסיה יודעת לענות מצוין. אבל כשעוברים לנמשל – קשה לה. אקמול מוריד חום. למה צריך פרוטזה?
"אין כאן רע בכלל, ומספיק שהוא יודע שזה טוב. מספיק שאמא תדע שאקמול יוריד לשמעון את החום. לפעמים הטוב גלוי, לפעמים מתחבא חזק. עכשיו, פסיה, תסתכלי טוב בחיים שלך ותחפשי דברים שנראים גרוע במבט ראשון, ופתאום אלוקים מראה שהרע הזה טוב לנו מאד. מהטוב הגלוי תלמדי לטוב הנסתר".
"הרבנית, תני דוגמאות בבקשה".
"חפשי אותן לבד, בבקשה. הן זה תפקיד האדם בעולמו".
ופסיה מחפשת ועוד לא מוצאת. הטוב שמסתתר ברע. שאלוקים יביא לה דוגמה כזאת שתתן לה אמונה על דוד. מהטוב הגלוי תלמד פסיה לטוב הנסתר.
איפה הטוב, ריבונו של עולם? האיש שלה ששוכב כבול עץ ולא רוצה ללכת בשום אופן על רגל העץ, הילדים שבתחילה בכו ועכשיו נעשו שובבים נורא, הקייטרינג שנסגר, חג סוכות שבפתח, הכסף שאוזל. מי ישמח אותם בחג? מי יבנה לה סוכה? אהה, מי יבנה ויקים את סוכת דוד הנופלת?
והיא כל כך אוהבת את מי שיושב בשמים! לא. לא רק כשהיתה נסיכה מפונקת, עם הקייטרינג הכי מוצלח והכי מרוויח בעיר. גם עכשיו, ליד הפרוטזה היא אוהבת ובוכה, ומדברת אליו בלי התחלה וסוף ומבקשת ללמוד את הטוב שברע.
מישהי נושפת בעורפה. פסיה והסל והדמעות מסתובבים בבהלה. מי מפריע למחשבות לבכות?
רחל אסתר, שכנה – ילדה בת עשרים בקושי, עם חיוך ומבטא של אמריקאיות.
"אותך אני מחפשת!" היא אומרת בידידות גדולה כאילו הן מכירות חמישים שנה לפחות.
פסיה תולה בה עיניים עייפות עם זיק חלש של התעניינות.
רחל אסתר מדברת בהתלהבות גולשת: "הורים שלי מגיעים לארץ הקודש לחג סוכות! זה שמחה גדולה לכל המשפחה, אקסטרימלי! כבר שתיים שנים גדולות לא התפגשנו!".
פסיה חושבת מה נוגע לה זה שרחל אסתר לא התפגשה עם ההורים שלה שתיים שנים גדולות אקסטרימלי.
אבל רחל אסתר מסבירה בהמשך הכל: "הורים שלי רוצים נחגוג כולם, טוגזר! אנחנו ששת אחים ואחיות בארץ הקודש, כולם יאכלו טוגזר! נכון זה וונדרפול? לשיינה, מי סיסטר, ביג ביג סוכה! כולנו! הגברים והגברות והצ'ילדרן בשיינה'ס סוכה. מאמי לא רוצה אף אחת עובדת קשה על הפוד. אז אני לחשוב: מי יכין לנו הכל? הדגים, השכווי והקוגלים? מי יודע לבשל הכי דלישס פה? אני לשאול אנשות בשכונה, אנשות אומרות רק פסיה. אוכל הכי דלישס שיש! אז מה את לאמור?" שואלת אסתר רחל בשפת התנ"ך במבטא אמריקאי.
פסיה רוצה לאמור שהקייטרינג נסגר. יש לה בעל נכה, מה שרחל אסתר כנראה לא יודעת. אין לה שום אפשרות לסחוב אוכל, למלצר, ולברוח מהסוכה המסכנה שלהם לסוכה של מישהו אחר. מספיק האבא, איך היא תשאיר אותם לבדם בסוכת דוד הנופלת?
היא אומרת את זה לרחל אסתר. אבל רחל אסתר יודעת הכל, ויש לה פתרונות. "נואו פרובלם! אצלינו חוזרים מהשטיבל וארי לייט. רייט? היא מספיקה לאכול טוגזר עם המשפחה ולבוא לכאן, לחג, לחול המועיד, ולשמחס' תורה – כל יום מכינה לנו פסיה אוכל דלישס!".
"ומי ייקח את האוכל אליכם?", אהה… איפה דוד המעמיס צידניות על הרכב?
"מנדל!" אומרת רחל אסתר וצוחקת כמו השמש. "מנדל לוקח הכל בהונדה!".
"אני לא יכולה גם להגיש וגם למלצר הכל". היא רק פסיה אחת.
"נואו פרובלם!" שולפת האמריקנית את מילת הקסמים. "אנחנו כולם עוזרים המון. אוקי?".
אוקי. אז אולי יהיה אפשר לקנות משהו לבנים לחג ולקרוא למישהו לבנות סוכה, עד שהכסף מהביטוח לאומי יעלה ויבוא ויגיע, אם יגיע.
פסיה מסכימה להצעה בניד מטפחת. רחל אסתר מודה לה עשר תודות בשתי השפות. היא כבר תתקשר אליה ותגיד לה את התפריט לפוד. 'טאנק יו וארי מאטש' פסיה.
פסיה ממהרת הביתה, לדוד. האמריקאית הצעירה לקחה לה הרבה זמן. אבל בפנים הלב מרגישה פסיה שההצעה גורמת לה לצעוד ביותר חשק חזרה אל חזית ההתמודדות. הנה, היא כבר מוצאת את עצמה מהרהרת בסוג תיבול, בפשטידה מופלאה ובסלט מצוין.
היא נכנסת לבית, דוד קורא בעיתון הפוך.
"דוד, מתחדשות ההזמנות לקייטרינג הכי טוב בעיר" היא אומרת לו בצחוק וליבה בוכה.
בעל הקייטרינג לשעבר לא מגיב לבשורה.
למחרת קופץ מנדל אליהם, עם התפריט וכמה הערות. מה הבעיה? יש לו הונדה. לפסיה הוא מסביר מה ערב לחיכה של משפחת איידלס לדורותיה, מלמד אותה דבר או שניים על הטעם של האמריקאים, ומתיישב לדבר עם דוד. מדבר לדוד – מדבר לקיר.
למחרת הוא מקפיץ לה מחבת חשמלי, כי השווער סובל מכולסטרול. צריך לבשל לו בלי שמן, במחבת הזאת. והוא גם מדבר עם דוד שעונה לו בכן ולא.
המטבח נראה כמו בימים היפים של הקייטרינג. פסיה מנצחת על המלאכה, ריחות הקייטרינג נישאים במטבח, ואוכל מופלא מתבשל, נאפה ונצלה. פסיה מוצאת שתעסוקה מפנה את הלב והראש מאוקיינוס הצער, וגורמת לה לשמחה קטנה בלב. לפעמים נראה אחרי אסון שלעולם, לעולם לא נשוב ליהנות מזוטות החיים. אבל כח החיים חזק מכח האסון. דוד יושב ומשקיף מהצד. בימים הראשונים הוא מביט ושותק, ובימים הבאים הוא זורק לה אי אלו עצות איך לארוז את האוכל.
יום כיפור מכפר ועובר. גם ייסורים מכפרים. פעילות הקייטרינג מתחדשת. מנדל מגיע. הוא מקים סוכות במהירות גדולה, אז הוא קפץ לפה לעזור. גם מינים מהודרים הוא מצא לדוד. לא, זו לא טרחה גדולה. יש לו הונדה.
בחוץ כבר עומד בית ארעי לתפארה. הסדינים מתוחים על הקירות, סכך רענן פרוש. ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים.
בסוף מתקדש החג נוצץ באלפי כוכבים מבעד לסכך, ומדיף ניחוח של פרי עץ הדר והדס.
עצוב ושמח בסוכה של דוד ופסיה. ברוך השם, סוכה יפה יש, אושפזין עילאין יבואו בצל סוכתם. אך דווקא היש מדגיש את האין. פסיה משתדלת שלא להרגיש הערבה שבארבעת המינים. אוכלים בזריזות, הבנים שרים "ושמחת" בקול, דוד מצטרף בלחש ופסיה כבר מתלבשת לצאת לביתה של שיינה. סוכת ארמון מקדמת אותה בקישוטים מופלאים ובבני משפחה עולזים וצוחקים. במרכז הסוכה הענקית יושב זוג קשיש שנראה כמו מלך ומלכה המוקף בהמון יורשי עצר. הבנים, הבנות, החתנים והכלות, הילדים והילדות, כולם כולם לבושים בחגיגיות ומקיפים במעגלים אוהבים את הזוג המלכותי.
פסיה כמעט משתחווה בהתרגשות לקשישה הלבושה בגדי יום טוב חגיגיים, וחיוכה מאיר את כל הסוכה יותר מהנברשת ומהקישוטים.
אסתר רחל צצה בחלוק ובטורבן תואמים, מלווה בגדוד של נסיכים ונסיכות במחלצות פאר.
"זאת פסיה!" היא מציגה אותה בתרועה בפני כל משפחת המלוכה, "פסיה שמבשלת אוכל הכי דלישס שיש!".
"א-גוטן יום טוב" מברכת אותה מאדם איידלס בחיוך זורח, שרק נחת גדולה מאד יכולה להדליק.
"אז את המבשלת שעושה אוכל דלישס? נעים מאד. אני גיטל איידלס. לפי הריח כולנו לדעת מחכה לנו סעודת מלכים!".
פסיה נרגשת מאד ורק מצליחה להפיק כמה מילות תודה וכחכוחים.
אחר היא חוגרת סינר ונכנסת למטבח הענק של שיינה. כל האוכל שהכינה מחכה בסבלנות על הפלטה. לפני החג באו מנדל וההונדה ולקחו את כל האוכל. פסיה חיממה הכל, ושיינה רק היתה צריכה לסדר הכל על הפלטה.
עד שיקדשו ואברהם אבינו יכנס לסוכתה של משפחת איידלס, היא ממלאה צלחות הגשה בסלטים.
הסלטים והדגים היו דלישס מאד. גיטל איידלס אמרה את זה שוב ושוב וכולם החרו החזיקו אחריה במבטא אמריקאי שערב מאד לאוזני פסיה. עכשיו המרק. פסיה מרימה את המכסה הענק של הסיר העצום. רגע, למה אדים לא פורצים החוצה? למה היא לא חשה בגל של חום המכה בפניה? אהה, פסיה, המרק קררר… קר לגמרי! היא שכחה!!! שכחה להרתיח את המרק לפני שמנדל לקח הכל. המרק היה קפוא והפשיר כל הבוקר, אבל כמות כה גדולה לא הצליחה להתחמם על הפלטה. הנה כמה גושי קרח שוחים בסיר הענק.
הנה לך, פסיה, האוכל הדלישס, הקייטרינג הכי טוב בשכונה. שכחה! ככה זה כשהראש והלב נמצאים בפרוטזה. היא לא היתה צריכה לפתוח את הקייטרינג. הנה התוצאות. מי שקר ורע לו לא יכול לבשל מרק חם וטוב.
לא, אי אפשר לחמם עכשיו אפילו שביום טוב אפשר, כי כולם בסוכה ממהרים לטיש ולחמם כזה סיר לוקח זמן רב.
פסיה מרגישה עצב גדול. לא, זה לא רק בגלל המרק הקר הזה, זה כל החיים שנהיו לה פתאום קרים מאד. זה הקור הגדול שבלב ובבית. מי יחמם את ליבה?
הסיר מטשטש פתאום, למרות העדר האדים. והיא לא בוכה עכשיו רק על המרק. והמרק הקר הזה בולע את דמעותיה החמות בחג שצריך להיות בו הכי אך שמח.
הבנות והכלות נכנסות למטבח ומזכירות זו לזו שהשווער אוהב מרק רותח. ובכלל, השנה כבר קריר בסוכות, וכולם ישמחו להתחמם במרק חם. פסיה רוצה לומר משהו אבל קולה אובד בהמולת המטבח, הפטפוטים, הצחוקים, ורעש הילדים המדלגים מהמטבח לסוכה ולהפך.
פסיה יוצקת מרק קר לצלחות הקורל הנהדרות. מרק קר, בבקשה, מרק קר. אכלי לתאבון, משפחת איידלס, שהזמנת אוכל דלישס וקבלת מרק קר.
צוות העוזרות עסוק בשיחה באנגלית, ופסיה לוקחת את המגש עם הצלחות לשלחן. רבי חנינה בן דוסא אמר שמי שאמר לשמן לדלוק יכול להגיד גם לחומץ. הלוואי שהיא תבקש ממנו שהמרק יתחמם והוא יתחמם.
שטויות, אם כבר שיקרה נס, אז שזה יקרה לדוד. שיחזור לעצמו, שיסכים לקום על הפרוטזה. היא הולכת בדמע לסוכה ומבקשת על דוד. אם כבר דמעות אז על המשהו האמיתי.
בום, טראח, בום, אוייייי, אויייי!!! זה לא היא אשמה! הילדון הכי שובב נכנס לה לתוך המגש, כמו המכונית שנכנסה בדיוק בדוד שלה. סט הקורל הנהדר והמרק נופל מהידיים על הילד ועל השטיח הפרסי.
צעקות, צעקות, צעקות באנגלית.
"תשטפו, תשטפו בהרבה אווטר!".
" הזכוכיות גם דאנג'ר!".
"אין דם, הסט הזה חזק ולא נשבר. נס. אבל תביאו מים, הכוויות!!!".
"הטוש בקומה למעלה, חבל על הזמן! תביאו בקבוקי מים מהשולחן ומהמקרר!".
מישהו מביא בקבוקי מים מינרלים, שוטף במפל את פסיה ואת הילד ואת הכוויות הנוראות.
"אין מים, נגמרו הבקבוקים!".
"אז להביא מיץ קר, מהר!".
מיץ טבעי וקולה זורמים על המטפחת והסינר של פסיה, הכיפה והחולצה הלבנה של בנג'י.
שינה צועקת נורא: "תראה את הידיים, בנג'י".
בנג'י מייבב קצת. קר לו מהמרק הזה. מה כולם שופכים עליו קולה? גיטל איידלס בוכה בדמעות שליש, מבקשת מהאייברשטר שישמור על בנג'י. שיינה עומדת להתעלף. אסתר רחל סופקת כפים. מנדל מחפש את הכוויות.
ורק אישה אחת, רטובה ממרק קר מאד, מבקבוקי מים וקולה ומיץ טבעי ומדמעות, עומדת ליד הקיר ובוכה לאלוקיה בתודה גדולה.
לא צריך לבכות, גיטל איידלס. לא צריך להיבהל, שיינה. הכל בסדר, מנדל. לא קרה כלום, רחל אסתר. יש טוב מאחורי הרע, פסיה.
"זה בכלל לא הוט!" מכריז בנגי הרטוב, שחולצתו הלבנה לשעבר שחורה מקולה. "זה היה קררר מאד!".
שיינה טובלת אצבע בסיר. "א-מיריקל!!!" היא צועקת "המרק הזה קר לגמרי!".
וכבר היא מנשקת את בנג'י איפה שהיו צריכות להיות הכוויות ונותנת גם כמה לפסיה.
עוד מעט כולם ישאלו איך זה קרה שהמרק הרותח נעשה קר לפתע. בינתיים רבנית בשביס ובחיוך יהלומים כאלו נכנסת למטבח של שיינה.
מעל לסכך, מעל למקום בו קורצים כוכבים שומר עליה הבורא. את אשר יאהב השם יוכיח, את מרקו יקרר, את רגלו ייקח ואת חייו ישנה. לפעמים הוא מראה את הטוב שאחרי הרע, ומהטוב הגלוי תלמד פסיה לטוב הנסתר. הן זהו תפקידו של האדם בעולמו. רצית דוגמאות? בבקשה, מרק קר.
בבקשה, שבקרוב גם יקים לה מקרר המרק את סוכת דוד הנופלת שלה. לזכות לראות את הטוב בגלוי, לשבת בסוכת רחמים.
והמרק הקר הזה בולע את דמעותיה של פסיה, ואת תפילתה.