מי ימצא לי את אותה?

לפעמים יש רגעים קשים, שבהם החיים משקפים לנו את התחושות. היום היה לי רגע כזה.

מעבר למילים.

 שני ילדים רצים בקניון, רצים ובוכים. "אמא אמא אאאאאמממא".

הם מבוהלים בעליל. אחד בן איזה חמש והשני לא יותר משש. הם מזכירים לי את ישי כשהוא מבוהל וזה לבדו מספיק לי בכדי לקפוץ מהכיסא לעזוב את המחשב והקפה ולרוץ אחריהם מהר, "איבדתם את אמא?".

"כן". הם מהנהנים. לאחד יש פטריה טיפוסית. פוני עד העיניים כמעט, ונזלת נזלת. השני דומה לו, אבל קצוץ. הדמעות של שניהם זולגות, והבהלה מזכירה את הסרטים מהשואה.

"אל תדאגו חמודים", אני מגייסת את קול הרתמיקאית הכי מתוק שלי, "אנחנו נמצא אותה!  נמצא את אמא! בטוח!".

הם מהנהנים בראש, ונותנים לי ידיים, אחד מכל צד, באמון המלא, השבירירי והנוגע כל כך של ילדים קטנים.

"מה עושים עם ילדים אבודים בקניון?" אני שואלת את מוסטפה, הטבח של קפה הילל, שלידו מתרחש האירוע. "תלכי לשומר ותשאלי", הוא מייעץ לי. "הוא יודע איפה האנשים של הביטחון".

כפות הידיים הקטנטנות בתוך הידיים שלי רועדות. אני מרגיעה אותם שוב, ומתחילה ללכת לכיוון השער, לשומר.

אבל אז, משום מקום, אני שומעת "הנה אתם!". קול נשיי מודאג ומלא הקלה בבת אחת. קול שהוא נקודת ההשקה של כעס ואושר. לחץ ורוגע.

"אמא!".

הם טסים אליה. שתי חליפות פליס בגוני כחול, שני קדקדים קטנים האחד עם פטריה והשני גלוח, והמון דמעה ונזלת.

ואני נשארת שם לבד. נטושה. בלי אף אחד לעזור לו. שום דברים רטובים על פרצופים גלויים.

רק המון המון דמעות בתוך תוכי.

כי גם אני.

בדיוק כמותם.

 מחפשת.

בלי קול אמנם,

קוראת,

ובוכה.

איפה המישהו שיראה אותי,

ויקפוץ מאצל הקפה והמחשב שלו,

ויתן לי יד,

ואני ארגיש שאין לי בעיה לתת לו יד. כי הוא ראוי לכך.

 והוא, הוא ימצא לי בטוח בסוף את אמא.