תוכחה שאין לה תירוצים!
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו (בראשית מה, ג).
במדרש (בראשית רבה צג, י) מובא: "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, שנאמר: 'וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו', לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כ"א) 'אוכיחך ואערכה לעיניך', על אחת כמה וכמה".
חשבתנו לבאר בס"ד את דברי המדרש באופן זה: יוסף אמר לאחים "אני יוסף אחיכם", אחיכם – כמוכם. כל התורה שאתם לומדים – גם אני לומד. כל המנהגים שנוהגים בבית אבא – גם אני נוהג.
בשומעם את דבריו, נבהלו האחים, כי ראו עד כמה יכול אדם לעמוד בניסיונות נוראיים. עשרים ושתים שנה הוא שם לבד, זרקוהו נער, בלי כלום, והוא נשאר שלם בתכלית, בצדקות וביראת שמים!
בכל יהודי יש כוחות נפש לעמוד בכל ניסיון ששולחים לו משמיים. כל יהודי יכול לעמוד בניסיונות, אם רק ירצה באמת. הוא לא יוכל לטעון "לא יכולתי…", כי זה לא יהיה נכון, ויוסף הצדיק יוכיח.
אם כן, "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה…", אין תירוצים ואין טענות ומענות. "לכשיבוא הקדוש ברוך הוא, ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה!"
♦♦♦♦♦
אחי יוסף "לא היו יכולים לעמוד בתוכחתו".
ולכאורה, יוסף הרי רק אמר "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי", והיכן מצאנו תוכחה בדבריו?
אלא, לכאורה שאלתו של יוסף אינה מובנת. הרי הוא כבר שמע שאביו חי, ויש חזקת חיים. אם השאירו אדם חי, חזקה שהוא ממשיך לחיות (יעוין בשולחן ערוך יו"ד סימן שצז סעיף ב), ואם כן, מדוע שב יוסף ושואל "הַעוֹד אָבִי חָי"?
עוד יש להבין, מניין יכולים האחים לדעת – בהיותם בעיצומה של השיחה עם יוסף במצרים – האם אביהם עדיין חי באותה שעה? וכי התקשרו אליו לשאול לשלומו?…
אלא ודאי, לא היתה זו שאלה כי אם תוכחה נוקבת.
יהודה טען כל הזמן: אם נשאיר אצלך את בנימין, "וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה". איך נגרום לאבא את הצער הזה?! אנא, תחוס על אבא! הוא עלול למות מרוב צער על אבדן בנו בנימין.
על כך בא יוסף ומוכיח את אחיו: "הַעוֹד אָבִי חָי?" האם אבא המסכן נשאר בחיים? למה לא דאגתם לחייו של אבא כשמכרתם אותי? הרי בזמן שמכרתם אותי לישמעאלים, התחננתי בפניכם שתרחמו עלי, לא בשבילי אלא למען אבא, אבל תחנוני לא נגעו ללבכם. לא נמנעתם מהמכירה כדי שלא לגרום לאבא צער נורא כזה שעלול היה להביא למותו. ומה קרה עכשיו, שאתם חוששים כל כך לצער את אבא?!
♦♦♦♦♦
לכל אחד מאיתנו ישנם 'חיישנים' פנימיים, נקודה פנימית שמאותתת ומזהירה – 'הישמר לך, המעשה הזה אסור! ההתנהלות הזאת לא ראויה, זהירות!'
האיתות מסמן: חבל, אל תדבר לשון הרע… חבל, אל תכעס… אל תיקח רכוש שלא שייך לך… אל תבזבז את הזמן… שמור על עיניך, שמור על קדושתך וטהרתך!
לפעמים האדם דוחה את הנקודה הפנימית, וממציא תירוצים לעצמו – 'מה פתאום, מה בכלל הבעיה בזה? זה ודאי מותר!'
הוא מתארח אצל מכרים, שהכשרות בביתם אינה מהמהודרות. החיישנים מאותתים לו: 'אל תאכל את הדבר הזה! תתאפק קצת, תכניס לפיך רק מאכל ומשקה שהם מהדרין לכל השיטות…'
'לא, זה מותר', עונה האדם לנקודה הפנימית. 'אפשר להקל בחלב נוכרי, ויש כאן ספק ספיקא, לא חייבים להחמיר כל חומרא…'
מה קרה, החיישנים שלו נפגמו? האם הם לא מאותתים לו איתותי אזהרה, שיישמר לנפשו?
הם לא נפגמו, הם מאותתים לו ומנסים לדבר איתו, הבעיה היא שהוא לא מוכן לשמוע ולהקשיב להם.
זה מסוכן!
כל אדם צריך להיזהר, להקשיב היטב לחיישנים שלו. רוצים לתת לך קפה עם חלב נכרי? תבקש תה, תגיד שאתה מעדיף להימנע מקפאין, תמצא כבר איזו סיבה לסרב.
אתה לא רוצה, שבבוא יום הדין יוכיחו אותך תוכחה גדולה – ניתנו לך חיישנים, כדי שתעשה את הטוב ולא תחטא, למה לא הפעלת אותם בזמן אמת?!
"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!"
זהו שרמז יוסף לאחיו: למה לא הפעלתם את חיישני הרחמנות וההתחשבות בצערו של אבא, כאשר מכרתם אותי? אילו הייתם עושים זאת, הייתם מונעים את הגזרה הנוראה של עשרה הרוגי מלכות, ואף את חורבן בית המקדש!
ואכן, "לֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" – התוכחה היתה קשה, כזו שאין תשובה עליה!
בואו נפעיל את החיישנים הקדושים שלנו, ונזכה להינצל ביום פקודה.
♦♦♦♦♦
והנה לשון המדרש: "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה".
מה פשרו של כפל הלשון?
אדם עלול לחשוב: 'אעשה עוון פלוני, ואם ישאלו בשמים למה עשיתי, אתרץ שהיה הדבר רק ספק-איסור, והיה קצת מחמת אונס, ומחמת כבוד הבריות…', כך עורך הוא לעצמו תריסר תירוצים…
אך בשעה שבא ביום הדין לפני הקב"ה, מלך מלכי המלכים, ועומדים סביבו מחנות מלאכי השרת, נופלת עליו בעתה גדולה, ובקושי יכול לפתוח את פיו, וכל שכן שאינו יכול לחפש תירוצים.
כך ביום הדין, בעת אשר "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין" (משלי כ, ח).
♦♦♦♦♦
ומהו "יום תוכחה"?
גם כאשר יאזור אדם עוז, וינסה להשיב ולהצדיק עצמו – אם לא יהיו דבריו אמת לאמיתה, בדקדוק מוחלט, יסתרוהו בשמים מיניה וביה, "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ".
להלן מספר דוגמאות לכך:
בבית הדין יוכיחו את האדם: 'מדוע הפסדת שיעור תורה ביום פלוני ובשעה פלונית?'
יענה אותו אדם: 'לא היה לי כח. עבדתי קשה לפני כן, והייתי עייף מדי'.
אך בית הדין נוזף בו: 'והרי רגע קל לאחר מכן התקשר אליך חבר, ומיהרת לצאת איתו לעיסוקים שונים. פתאום כן היה לך כח?!'
בית הדין יוכיח את האדם: 'למה קנית לבנך תפילין פשוטות, שכמעט לא ראוי לברך עליהן? מדוע לא דקדקת שיהיו התפילין מעור בהמה גסה, עור אחד, על קלף בלתי משוח, שכתב סופר ירא ה' אמיתי, בקי ומנוסה, אלא הלכת לחנות וקנית תפילין כלאחר יד… ביקשת את התפילין הזולות ביותר…'
מצטדק האיש בבושת פנים: 'מה יכולתי לעשות, הייתי שכיר ולא היה לי מספיק כסף. לא יכולתי לשלם עבור תפילין מהודרות…'
'אה, כן?' יטיחו בפניו, 'בוא נראה את ההכנות האחרות שלך לקראת יום הבר-מצוה. הלכת לאולם, אמרת שלא מספיקים לך סידורי הפרחים הסטנדרטיים של האולם. אתה רוצה עיצוב פרחים מיוחד על כל שולחן, ובמיוחד על שולחן הכבוד. אמרו לך, שזה יעלה עוד חמשת אלפים שקלים והסכמת…
'לפרחים שאין בהם חשיבות, וזורקים אותם אחר זמן קצר לאשפה – לזה היה לך כסף. ולהבדיל לתפילין שעומד הילד להניח עשרות שנים, ולקיים בהן את מצות הבורא – לזה לא היה לך כסף. רצית לחסוך בהוצאות, וקנית תפילין שהן ספק פסולות!'
בן אדם לא גומר את התפילה. רק אמרו קדיש, והוא ברח. למה? מה קרה?
'אין לי זמן', הוא טוען, 'אני מוכרח לרוץ לעבודה'.
אבל מיד כשהוא יצא לרחוב, הוא פגש את חברו, ואחרי ששאלו זה את זה לשלום, היה לחבר איזשהו סיפור ממש מעניין לספר לו על פלוני, מכר משותף שלהם. עשר דקות הם עמדו שם ודיברו. הוא הפסיד כמה 'קדישים' וכמה 'אמנים', וגם 'עלינו לשבח', כדי לשמוע דברי הבל.
אז יש לו זמן או אין לו זמן?
היום כבר תלו שלטים – "עלינו לשבח זו לא תפילת הדרך…"
אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה!
בשם הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל מספרים, שפעם אחת נכנס לבית כנסת וראה אדם מהלך כה וכה, כאשר התפילין בראשו שמוטות לצד שמאל, ואינן נמצאות "בין עיניך", וממילא לא יצא אותו אדם ידי חובת הנחת תפילין.
פתאום הוציא האיש מראה מכיסו, והתחיל לבדוק בתשומת לב מרובה את… העניבה שלו. להשתמש במראה לצורך מיקום העניבה – זה כן, אך לצורך מיקום התפילין – לא?
זהו שאומר אבא כהן ברדלא: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה… לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר 'אוכיחך ואערכה לעיניך', על אחת כמה וכמה".
♦♦♦♦♦
ביום שישי הקרוב יחול צום עשרה בטבת. מובא בחתם סופר (דרוש לז' באדר) שביום זה בכל דור ודור יושבים בית דין של מעלה וגוזרים אם ימשך חלילה החורבן גם בשנה הזו, או יפסק החורבן ויגאלו ישראל, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי פאה פ"א ה"א), בכל שנה ושנה מתחדש החורבן וביום עשרה בטבת גוזרים בשמים על כך. לכן חוב קדוש מוטל עלינו לעורר ולהתעורר בכל כוחנו ולשוב אל ה' אלוקינו בלבב שלם, כדי שלא נהיה חלילה ממעכבי הגאולה, אלא אדרבה נחיש את גאולתנו על ידי תשובה ומעשים טובים ביום זה ותפילה וזעקה מעומק הלב על מלכות שמים, מלכות בית דוד, בניין בית המקדש וגאולת ישראל ברחמים. כי קדוש היום לאדוננו, בכח היום הקדוש הזה יכולים אנו לקרב הגאולה.
ויהי רצון שנזכה לשמוע בקרוב את שופרו של משיח, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל (ישעיה כז, יג), ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים, אמן.