מאן דאמר - שבחו למי שאמר והיה העולם
וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה).
רש"י מביא את דברי חז"ל על פסוק זה: "אשר עשו בחרן – שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום".
אברהם אבינו – מייסד האומה היהודית, מסר נפשו להנחיל ולנטוע את אמונת ה' בעולם על אף שבדורו כולם עבדו עבודת אלילים וכפרו בה', וזכה להכניס אלפים ורבבות תחת כנפי השכינה.
על הפסוק (בראשית כא, לג) "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם" דרשו רבותינו (סוטה י ע"א): "אמר ריש לקיש: אל תִיקְרֵי 'ויקרא' אלא 'ויקריא', מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו [את אברהם], אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם".
אברהם אבינו החזיר את האמונה הצרופה בא-ל אחד לרבבות מאמינים, ולכן דרשו רבותינו על הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד), אל תקרי "בהבראם" אלא "באברהם" (זוהר לך לך דף פו ע"ב). הקב"ה ברא את העולם בשביל אברהם אבינו. כל הבריאה כולה נעמדה והתקיימה בזכותו.
♦♦♦♦♦♦
מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, היה רגיל להביא את דברי המדרש, שפעם אחת הגיע לביתו של אברהם אבינו אדם זקן. הכניסוֹ אברהם בכבוד גדול, האכילו והשקהו וניסה לדבר על לבו דברי אמונה בבורא העולם, שהוא הבורא, הוא היוצר והוא המקיים את העולם בכל רגע ורגע, אך אותו אדם זקן לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, לא הקשיב לדברי אברהם, הוציא את פסלו הקטן מכיסו והתחיל לנשקו ולחבקו.
אברהם אבינו לא התייאש מאותו אדם וניסה שוב להסביר שאותם פסלים הם הבלים ושטויות, אך הלה אטם אוזניו משמוע. אמר אברהם בלבו: נחכה למחר. אתן לו מקום ללון, ומחר אנסה שוב להשפיע עליו.
למחרת האכילו אברהם והשקהו, ושוב ניסה לדבר על לבו מקצת מענייני האמונה בבורא עולם, אך שוב הוציא אותו זקן את פסלו מכיסו ונשקו.
והדבר חזר על עצמו גם ביום השלישי.
אברהם אבינו לא היה מסוגל יותר לראות את אותו זקן שכך מתנהג, וסילקו מביתו. מיד נגלה ה' יתברך אל אברהם אבינו ואמר לו: אברהם אברהם, שמונים שנה אני מחיה ומכלכל, זן ומפרנס את אותו אדם וממתין שיכיר ויברך אותי, ואתה התייאשת כבר לאחר שלוש פעמים שהאכלת אותו?
מיד יצא אברהם לחפש את אותו אדם במדבר, וכשמצאו ביקש ממנו שיחזור אליו בחזרה והבטיח שיתן לו אכילה ושתיה ומקום ללון, ולא ידבר אתו מאומה בעניין האמונה. וכאשר אמר כן עשה, הכניסו אברהם לביתו, האכילו והשקהו ולא דיבר עמו מאומה.
לאחר כמה ימים חשב אותו אדם זקן ואמר בלבו: 'אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, משרת אותי ודואג לי, ודאי שאמונתו זוהי האמונה האמיתית!', שבר את פסלו הקטן והתחיל להאמין בה' יתברך.
כמה סבלנות ושלוות הנפש צריכים אנו בקירוב אחינו בית ישראל לדרך התורה והמצוות, להאיר במאור פנים, לתמוך ולעזור, ולבסוף הסבלנות והמידות הטובות הללו יניבו פירות, יראו הבריות ויאמרו "ראו פלוני זה, כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו" (יומא פו ע"א), גם אנחנו רוצים להיות כמוהו, זוהי דת האמת, זוהי האמונה והדרך האמיתית!
♦♦♦♦♦♦
מסופר על הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, שביום מן הימים כשישב בחדרו ועסק בתורה, שמע מריבות וצעקות ליד אולם הישיבה. חשב הרב שהילדים רבים ביניהם, לבש את המגבעת והחליפה וירד למטה.
בהגיעו לשם ראה הרב קבוצת בחורים מישיבת העולים החדשים [שהיתה בסמוך לישיבת פונוביז' לצעירים] מתקוטטת עם קבוצת בחורים מישיבתו, ולפתע שמע הרב לתדהמתו את אחד מתלמידיו מנבל פיו באומרו דבר גנאי נגד ראש הישיבה האחרת.
הזדעזע הרב עד עמקי נשמתו. מיד ניגש לבחור והורה לו לארוז את חפציו ולהסתלק מהישיבה, "אם הגעת לדרגה כל כך חמורה, לדבר סרה על רבנים אחרים – אין מקומך בישיבתנו", אמר בצער, והוסיף כמה ממאמרי חז"ל בענין: "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף" (אבות ב, י). לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים, וכל המבזה תלמיד חכם גדול עוונו מנשוא ואין רפואה למכתו (שבת קיט ע"ב), ה' ירחם.
והנה, כל בחורי הישיבה הכירו את רבם שהיה מאוד זהיר בדיבורו ולא דיבר הרבה, אך כשהיה מוציא דבר מפיו – היה עומד מאחוריו בכל תוקף. יצא התלמיד בבושת פנים מלפני הרב וניגש לחדרו לארוז את חפציו.
לאחר כמה דקות, ביקש הרב לקרוא לאותו תלמיד שיבוא אליו למשרדו. הבחור ניגש לרב בכניעה ובבושת פנים, והרב אמר לו:
"איני יכול לשלוח אותך לביתך לפני שתבקש סליחה מראש ישיבת העולים החדשים על שביזית אותו לפני כולם, אך יודע אני שאינך מסוגל לעשות זאת בעצמך, ולכן אני מוכן ללכת איתך יד ביד עד לביתו של ראש הישיבה כדי שתבקש ממנו את סליחתו".
"אמנם זה לא יעזור לך להישאר בישיבה", המשיך הרב, "אך אני מוכן לעשות עמך חסד וללכת איתך לראש הישיבה כדי שתבקש סליחה על העוון החמור שעשית".
אותו בחור ניסה להתחמק, אך לא היתה לו ברירה, הרב תפס בידו והלכו יד ביד לביתו של ראש הישיבה. כשהגיעו לשם ביקש התלמיד את סליחתו ואמר שהוא מתחרט חרטה גמורה על אשר דיבר.
בדרך חזרתם לישיבה, אמר רבי מיכל יהודה זצ"ל לבחור, שהואיל ועשה מעשה כה נועז והסכים לבקש סליחה מראש הישיבה, יש לו את הזכות להמשיך להישאר בישיבה, בתנאי שדבר זה לא יחזור על עצמו לעולם.
הבחור חזר לישיבה, גדל בתורה וביראת שמים והפך להיות אברך מסולא בפז. כיום הוא משמש כראש כולל ובניו תלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹקינוּ יַפְרִיחוּ.
כך היתה דרכו של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל לחנך ולהדריך בחכמה ובסבלנות.