צדקה אינה צריכה כוונה
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כה, ב).
רש"י מפרש: "ויקחו לי – לשמי".
אפשר לבאר את המילה "לשמי", על פי המבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ס סעיף ד), שמצוות צריכות כוונה, והוא לעיכובא, דהינו שאם אדם קיים מצווה ולא כיוון בה – לא יצא ידי חובתו.
אולם, הפוסקים כותבים (משנה ברורה שם סק"י בשם ה"חיי אדם"), שבמצווה שיש בה מעשה, כגון בהנחת תפילין, גם אם לא יכוון – בדיעבד, יצא ידי חובתו, כי מעשה המצווה מוכיח שעושה לשם מצווה – שהרי מפני מה הוא כורך רצועות על ידו? ודאי לשם המצווה.
אך אם, לדוגמה, בימי חג הסוכות השמש יוקדת בעוז, ואדם יושב בסוכה כדי להצל מפני חום השמש, אם לא כיוון לשם מצווה – לא יצא ידי חובתו אפילו בדיעבד, כי לא מוכח מעצם המעשה שעשה אותו לשם מצווה.
אולם בצדקה הדין שונה – אף שלא כיוון לשם מצוות צדקה, יצא ידי חובה, ויקבל על כך שכר, ונבאר את הדברים.
♦♦♦♦♦
דוד המלך אומר בתהילים (קיב, ט): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד".
"פיזר" פירושו שנפל ממנו בלא ידיעתו, התפזר. ואילו "נתן" פירושו שלקח בידו ונתן.
אם כן, לכאורה קשה – היאך נכתבו שני דברים סותרים אלו יחדיו בפסוק: "פיזר נתן לאביונים"?
אלא, שבמדרש (ויקרא רבה לד, טז) מסופר על רבי טרפון, שבא לרבי עקיבא, ובפיו הצעה מיוחדת: "קח סכום כסף מכובד, ועשה עימו עסק מניב רווחים, וכך נוכל לשקוד על התורה, ועם זאת להתפרנס".
ואכן, נטל רבי עקיבא את כספו של ר' טרפון ועשה עימו עסק, כאשר רבי טרפון אינו יודע מה טיב העסק שעשה רבי עקיבא.
מידי פעם היה רבי טרפון מתעניין בעסק, ושואל האם מניב הוא רווחים, ורבי עקיבא היה משיב לו בחיוב.
כעבור מספר שנים אמר רבי טרפון לרבי עקיבא, שברצונו לראות את העסק שקנה, ושאלו היכן הוא ממוקם.
אמר לו רבי עקיבא: "בוא ואראך". הלכו יחד עד שהגיעו לבית מדרש, שישבו בו תלמידי חכמים ועסקו בתורה, ראה ר' טרפון שהם מתפלפלים בתורה ומתווכחים בהלכה.
אמר לו רבי עקיבא לרבי טרפון: "מה אתה אומר על הפרדס הנפלא שקניתי לך?"
אמר לו רבי טרפון: "הנני מקפיד עליך, שאיבדת את ממוני".
לקחו רבי עקיבא, והראה לו את הפסוק הנ"ל שבספר תהילים: "פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד".
נשקו רבי טרפון על ראשו, ואמר לו: "אשריך תלמידי, חברי ורבי [בתחילה היה רבי עקיבא תלמידו של רבי טרפון, אחר כך נתעלה ונעשו חברים, ולאחר מכן נתעלה יותר, ונעשה רבו, אלופו ומיודעו], לימדתָ אותי דבר שלא ידעתי, זכיתי במקח הגדול!".
♦♦♦♦♦
על דברי המדרש הזה ישנם תמיהות רבות:
במה נחלקו שני החכמים? מה חידש רבי עקיבא לרבי טרפון בפסוק זה, הרי ללא צל של ספק, כל פסוקי התהילים היו שגורים בפיו של רבי טרפון, יחד עם ידיעתו בכל התורה, ומה היה החידוש בדברי רבי עקיבא?
זאת ועוד, איך יתכן שרבי עקיבא מראה לרבי טרפון בית מדרש מלא בתלמידי חכמים, ורבי טרפון משיבו: "איבדת את ממוני!", כלום באמת סבר הוא, שהשקעה זו נחשבת אבוד ממון?! הרי כסף ההולך לצדקה הוא זה הנשאר לאדם מכל רכושו!
מה היתה, אפוא, נקודת הויכוח ביניהם?
רבי עקיבא הראה לרבי טרפון את בית המדרש הגדול שהקים בכספו, אך כיון שמצוות צריכות כוונה, סבר רבי טרפון שהיה עליו לכיוון לשם מצות צדקה, ואם לא כיוון, הלכה מצוותו לאיבוד, לפיכך אמר לו: "איבדת את ממוני".
"אם היית אומר לי, שאתה הולך להקים בכסף בית מדרש, ולהעמיד בו ישיבה ותלמידים, ודאי הייתי נותן לך את הכסף וגם מכוון לשם כך, ובכך הייתי מרוויח את המצווה. עתה, שלא אמרת לי, ולא כיוונתי – איבדת את ממוני!", כך טען רבי טרפון.
לקחו רבי עקיבא, פתח לפניו ספר תהילים, והראה לו את הפסוק: "פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". כוונתו היתה לחדש, שאמנם כל המצוות צריכות כוונה, אך שונה מהן היא מצוות הצדקה, שאפילו כאשר האדם עושה אותה ללא כוונה, זוכה הוא לקיים את המצווה בשלמות.
♦♦♦♦♦
וזו כוונת הפסוק: "פיזר נתן לאביונים", מה זה פיזר? רבותינו אומרים במדרש (ילקוט שמעוני כי תצא רמז תתקלז), שאדם המאבד מטבע, ומצאה עני והתפרנס ממנה – מעלה עליו הכתוב כאילו זכה. כלומר, המאבד מקיים מצוות צדקה במטבע זו, על אף העדר מוחלט של כוונה.
אם קורה, שיש לאדם חור בכיסו, ובהיותו ברחוב מאבד הוא כמה מטבעות, והעני מצאן, וקנה בהן צרכי שבת – כשמגיע מאבד הכסף לעולם הבא, אומרים לו, שהוא נתן צדקה והחייה משפחה שלימה בשבת קדש!
כל השבת הזו נזקפת לזכותו!
מתפלא אותו אדם: ברור, שאין שכחה מלפני כסא הכבוד, אך הוא אינו מי שנתן את הצדקה הזו?!
משיבים לו מלאכי מעלה: "אתה זוכר שנכנסת לביתך וגילית שאיבדת כמה מטבעות? ובכן, הכסף הזה הגיע לידי עני שקנה בו את צורכי השבת. בזה קיימת מצוות צדקה, הגם שלא כוונת לשם נתינת צדקה, כי בצדקה, אפילו שלא כיוון עולה לו המצווה. וכיון שהעני זכה לכבד את השבת בכסף זה, כל הזכויות של העני ובני ביתו נזקפות לזכותך!"
פעם ארע, שבחור מבני ישיבתנו מצא ליד פח האשפה שטר של חמישים שקלים, הוא ניגש אלי ושאל: "כבוד הרב, מצאתי שטר ליד הפח, מה דינו?" הזכרתי לו: "זוהי משנה מפורשת (בבא מציעא כא, א) "מצא… מעות מפוזרות… הרי אלו שלו". אם כן זכית בשטר".
איזו זכות יש לאותו אדם שנפל לו השטר! הלא אילו נוכרי היה מוצא את אבדתו, לא היה מרוויח כלום, אבל עכשיו מצא את הכסף בן תורה ירא שמים, שישתמש בכסף בקדושה ובטהרה – הוא יברך, יאכל וישתה, או יקנה דבר של תורה. בעל השטר זכה – אף על פי שהצטער כשנפל לו הכסף, מכל מקום הכסף לא אבד והלך לצדקה, והוא קיים בו מצוה.
וזה שאומר דוד המלך, "פיזר" התפזרו לו מעותיו, נפלו לו מהכיס, ובא עני ומצאן, נחשב לו כאלו "נתן", וזוכה בכך ש"צדקתו עומדת לעד".
את זה חידש רבי עקיבא לרבי טרפון. רבי טרפון חשב שאבד ממונו, שהרי לא כיוון לשם מצוות צדקה, ואמר לו רבי עקיבא שאין זה מעכב, ואם נעשה בכספו דבר מצווה – נזקף הכל לזכותו.
לכן רבי טרפון שמח שמחה גדולה, ונשק לרבי עקיבא על ראשו, על שזיכה אותו בזכות הנפלאה הזאת.
♦♦♦♦♦
כללו של דבר: צדקה אינה הולכת לאיבוד. אפילו נותן אדם צדקה שלא בכוונה – הוא מקיים בזה מצווה, וזכות מצוות הצדקה תמיד נשמרת אצל הקב"ה – צדקתו עומדת לעד.
אך בודאי גדולה יותר מצוות הצדקה כשהיא נעשית לשם מצווה!
על חשיבות הצדקה שיש בה כוונה, נלמד מהמשך דברי המדרש שם: "והרי דברים קל וחומר, ומה מי שלא נתכוון לזכות וזכה – מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, מי שמתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה".
שונה ומיוחדת הייתה נתינת התרומה למשכן, שם הצטוו ישראל להרים תרומה ולכוון בה לשמו יתברך, כפי שאמר הקב"ה למשה "ויקחו לי תרומה", והכונה "לי – לשמי", לשם ה'!
♦♦♦♦♦
נמשלה הצדקה לשריון, כפי שנאמר (ישעיהו נט, יז): "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן", ודורשת הגמרא (בבא בתרא ט ע"ב): "מה שריון זה – כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה – כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".
השריון הינו בגד המכסה חלקים קטנים וצפופים הדומים לקשקשים, והוא מעניק ללובשו הגנה מפני חיצי היריב, ויחד עם זה מאפשר לו לנוע בקלות.
כעין זה גם במצוות הצדקה, פרוטה מצטרפת לפרוטה, ויחדיו הן יוצרות שריון המגן על האדם מפני הפורענות, כנאמר (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". אולם עיקר שכרו שמור לנותן הצדקות לעולם הבא, שם הקב"ה מכין לאדם מלבוש מיוחד מכל המצוות שקיים בעולם הזה, והוא משמש אותו בעולם העליון.
אדם המרבה בנתינת צדקות בעולם הזה – כל מעשה של צדקה משמש לו אחר כך להגנה, כאותו שריון שעטו על עצמם בעבר החיילים היוצאים לקרב.
החסיד רבי אליהו הכהן זצ"ל, בעל ה"שבט מוסר" כתב, כי המקיים מצוות בעולם הזה מכין מלבוש לנשמתו בעולם הבא.
ומה המעלה הגדולה במלבוש זה?
מגלה לנו רבי אליהו הכהן, כי מי שיחסר מלבוש לנשמתו – יבוש מלגשת לפני ה' בעולם העליון, וממילא לא יוכל להתפלל על זרעו!
מי שמשכיל להכין לעצמו מלבושים לעולם הבא על ידי קיום מצוות בעולם הזה, יוכל להיות מליץ יושר לזרעו לפני ה', הוא יוכל להתפלל עליהם שיצליחו באשר הם עושים וינצלו מכל מיני מרעין בישין, מתאונות דרכים ומאסונות שונים.
מי יודע מכמה קשיים וצרות ניצלים אנשים בזכות תפילת אבותיהם ואבות אבותיהם בעולם האמת?!
אבל אם ח"ו לא יהיה לאדם מלבוש לעולם העליון, הוא לא יוכל להתפלל על זרעו, וכמה עתיד הוא להצטער על כך!
נקבל על עצמנו להתחזק בקיום המצוות, ובפרט במצוות הצדקה המגנה על האדם ביותר. לא נתעלם מצורכי זולתנו וניתן עוד מטבע בשעת התפילה, נושיט עוד כמה פרוטות לעני הפושט את ידו בקרן הרחוב, ובכך נזכה להוסיף עוד ועוד "קשקשים לשריון" המגן עלינו ועל כלל ישראל.
♦♦♦♦♦
ונסיים בסיפור חסידי המלמדנו בינה על אופן נתינת הצדקה:
לפני כמאתיים שנה חי בעיר אפטא גאון אחד, חסידא קדישא, שהיה מכונה בפי כל ה"אוהב ישראל מאפטא".
שמו היה רבי יהושע העשל מאפטא, אולם הוא נקרא כך על שם סיפרו "אוהב ישראל", ועל שם אהבתו הגדולה והאמיתית לכל אדם מישראל.
בחלוף השנים חיפשו תושבי מז'יבוז' (מקום מושבו של הבעל שם טוב), רב הראוי למלא את מקומו של המגיד ממזריטש ולכהן בתפקיד אב"ד ורב העיר.
לאחר חיפושים מצאו הם את ה"אוהב ישראל מאפטא", שאכן הסכים לקבל על עצמו את התפקיד.
באותה תקופה חי בעיר מז'יבוז' גם נכדו של הבעל שם טוב, רבי ברוך זצ"ל. רוב מוחלט של החסידים הלכו אחרי "האוהב ישראל", ממשיך דרך המגיד הגדול ממזריטש, שהיה גדול תלמידי הבעל שם טוב, אך חלק מהם נשאר עם הנכד, רבי ברוך.
סיפורנו נסוב אודות אחד החסידים שהיה דבוק ברבו, רבי ברוך.
בהגיע זמן בתו הגדולה להיכנס בברית הנישואין, הוזקק אותו חסיד לסכום כסף גדול, מאתיים רובל, כדי לקנות צורכי הנדוניה של בתו. חשב החסיד בליבו: 'מנין אשיג סכום כסף כה גדול? הן הרבי שלי, רבי ברוך, הוא צדיק גדול, אבל גם עני מרוד, וכיצד יעזר לי? אין לי ברירה אלא להרכין את ראשי, וללכת לרבה הראשי של העיר, אל האוהב ישראל מאפטא'…
אותו חסיד התבייש לבקש סיוע מה"אוהב ישראל" כיון שמעולם לא הלך לדרשותיו ולא השתתף בשיעוריו, אך בלית ברירה ניגש אל ביתו של רבה הראשי של מז'יבוז'…
כהרגלו בקודש, קיבל הרבי את החסיד בסבר פנים יפות ובאהבת ישראל גלויה. מיודענו החסיד החל לשפוך את ליבו לפני הרב, הוא התבייש לבקש מהרב את הכסף הדרוש לו בתורת מתנה, אי לכך ביקש הוא מהרב שילווה לו מאה רובל להוצאות הנדוניה.
כמקובל, ביקש הרב לקבל ממנו משכון עד עת החזרת ההלוואה, אך דא עקא שלחסיד לא היה דבר לתת לרב כמשכון, מלבד הש"ס המפואר שקנה בעבר בסכום עצום של מאתיים וחמישים רובלים. לא הייתה לו חלופה אחרת, ועל כן הלך הוא לביתו להביא לרב את הש"ס שישמש למשכון.
כאשר ראה הרב את הש"ס המהודר, נתן לחסיד מאה רובלים נוספים כהלוואה, וטען, שעל משכון בעל ערך עצום כזה לא מקבלים הלוואה של מאה רובל בלבד…
התבונן הרב שוב בכרכי הש"ס המהודרים, ולפתע אמר: "ראה נא, הש"ס הזה יקר מאוד, ואני חושש שלא אוכל לשמור עליו כפי שאתה עושה. היה נא אתה שליחי, ושמור עליו. קח אותו חזרה לביתך, ולמד בו בינתיים"…
החסיד יצא מבית הרב כשהש"ס בידיו, והוא שש ושמח בהלוואה של מאתיים הרובלים, שאותה ישיב בעוד תקופת מה. בלב מתרונן פנה הוא להתכונן לחתונת בתו, משכיח מליבו את הדאגה לכיסוי החוב.
אך ה"אוהב ישראל" לא הסתפק בזאת…
ביום החתונה ביקש לקרוא אליו את החסיד. כשהגיע הלה שאלו הרב לשלומו והתעניין איך ההכנות האחרונות. לאחר מכן הוציא הוא ממגירתו מעטפה שבתוכה סכום כסף גדול, המספיק להוצאות החתונה והשבע ברכות, ומסרה לידי החסיד.
וכאן הפתיע הרב את החסיד באומרו: "רוצה אני להקדיש את מאתיים הרובלים שנתתי לך בתור הלוואה, שיהיה לי חלק במצוות הכנסת כלה. והרי הם נתונים לך במתנה גמורה!"
יצא החסיד מן הבית שמח ומאושר, כשליבו מלא הודיה לה' ול"אוהב ישראל" מאפטא, שהיה שליח ההשגחה לעזור לו לחתן את בתו בכבוד.
והרבי, שחפץ היה ללמד את תלמידיו פרק בהלכות צדקה, פנה אל הסובבים אותו ואמר להם: "הלא יודעים אתם, שמרגע שאדם נולד יש לו ציפייה להתחתן ולהקים בית, ולזכות לגדל את בניו ובנותיו לחופה ולמעשים טובים. איזה עונג יש לאבא הזה עכשיו, כשהוא זוכה להכניס את בתו לחופה! אך אם יצטרך הוא להחזיר לי את ההלוואה, לא תהיה שמחתו שלמה, ראשו יהיה טרוד בשאלה מהיכן ישיב את ההלוואה. לכן המרתי את ההלוואה שלו למתנה, והריהי תרומה להכנסת כלה".
איזו אהבת ישראל אמיתית! הרב יכול היה לתת לו כבר בתחילה את מלוא הסכום, אך כדי שלא יתבייש, החל בהלוואה קטנה, והוסיף עוד ועוד, כך לא חש החסיד נזקק. כל זאת, כדי שמעשה הצדקה יהיה מושלם!