מאן דאמר – נתתה ליראיך נס להתנוסס

מאן דאמר – נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵס לְהִתְנוֹסֵס

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז, א).

יעקב אבינו עבר ניסיונות כבירים עד חזרתו לארץ מגורי אביו בארץ כנען. במשך עשרים שנה הוכרח להיות בביתו של חמיו שהיה רשע מרושע – עִם לָבָן גַּרְתִּי (בראשית לב, ה), ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים (מדרש אגדה, הובא ברש"י שם), אם יעקב אבינו משתבח שלא למד ממעשיו הרעים של לבן כנראה שזה היה קשה מאוד (ובמקום אחר הארכנו בביאור כיצד הצליח יעקב שלא ללמוד ממעשיו הרעים של לבן, ואכמ"ל), ובכל זאת הצליח יעקב לצאת ללא פגע, שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו, שלם ביראתו קדושתו וטהרתו (קידושין לג ע"ב).

יעקב אבינו נשאר קדוש וטהור עד כדי כך שגם עשיו לא הצליח לגבור עליו, וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו (בראשית לו, ו), עשיו ברח מפני יעקב והלך לדרכו. אך נסיונותיו הקשים של יעקב אבינו לא פסקו, אלא רק התחילו, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, ביקש לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף (רש"י שם), לא דיין לצדיקים מה שמזומן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלווה?

וכך בחייו הפרטיים של כל אחד ואחד, לאחר שכבר יושב בשלווה וחושב שברוך ה' הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, יש דירה ילדים ופרנסה, ישתבח שמו לעד, או אז מתחילים ניסיונות כבירים כדי לבדוק את האדם כיצד יתפתח וימשיך לגדול בתורה ויראת שמים.

♦ ♦ ♦ ♦

רבינו יוסף חיים זיע"א ממחיש את הדברים במשל נפלא המלמדנו מסר חשוב שכל המאורעות שמביא הקב"ה על האדם הם לטובתו, הצלחתו ובנייתו הרוחנית במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו.

למלך גדול רם ונישא היה בן יחיד, יורש העצר, רצה המלך ללמדו תכסיסי מלכות, ולשם כך חיפש פדגוג פיקח בכל ענייני העולם, לאחר דרישות וחקירות מצא פרופסור אדיר שם שמתמצא בכל העניינים, הבטיח המלך לפרופסור הגדול שאם יצליח ללמד את בנו את כל הדרוש הוא יקבל מאת המלך סכום כסף גדול.

הסכים הפרופסור הגדול והחל במלאכה, במשך מספר חודשים טרח יום ולילה במחשבה בדיבור ובמעשה כדי להפוך את בן המלך למוכשר בכל העניינים. לאחר גמר המלאכה הציג את הבן בפני המלך ואמר שכעת המלך יכול לבחון אותו בכל חכמות וענייני העולם.

ובאמת כך היה, המלך והשרים בחנו את הבן הצעיר ומצאוהו בקי בכל תחומי ודרכי החיים. אולם לפתע קם הפרופסור ואמר למלך והשרים: "המלאכה עדיין לא הושלמה במלואה, ישנה מלאכה אחת שעדיין צריך אני להשלימה בבן המלך לצורך מלכותו, מלאכה זו אינה לוקחת זמן רב, רק מספר דקות, אקח את בן המלך לביתי ובסיום המלאכה אחזירהו לארמון המלוכה".

אישר המלך את הדבר, ומיד ציווה הפרופסור לקחת את בן המלך לביתו, קשר ידיו באזיקים והחל להכותו מכות נמרצות ונוראיות במקלו. בן המלך לא הבין מה מתרחש וזעק לעזרה, "מה עשיתי?!? תעזוב אותי! אבא יהרוג אותך!"

"שקט!" השיב הפרופסור והמשיך להכותו עד שידיו ורגליו החלו שותתות דם. לאחר מכן העלה הפרופסור את בן המלך על מרכבת המלכות וביקש שיחזירוהו בחזרה לארמון המלוכה. כשהגיע לשם בן המלך החל צועק ובוכה "אבא, אבא, הפרופסור השתגע! הוא הכה בי מכות נמרצות, כל הרגליים והידיים שלי שותתות דם!"

כעס המלך ופסק בנחרצות: "אחת דתו להמית! היום אני תולה אותו על העץ!" בציווי המלך הגיע הפרופסור לארמון המלוכה וניסה להסביר את מעשיו למלך:

"אדוני המלך, אני מוכן לקבל כל עונש שכבודו יבחר, אך זוהי הייתה חובתי להשלים את מלאכתי באמונה! הרי אדוני המלך ביקש להפוך את יורש העצר למלך ולא לסוחר! הייתי חייב להעניק לו את החכמה הזאת"

"איזו חכמה?" שאל המלך בסקרנות.

"אם הוא היה צריך להיות רק סוחר לא הייתי מלמדו חכמה זו. אך בהיות והוא עתיד להיות מלך ושופט הגוזר וחורץ דינם של אנשים רבים, הוכרחתי להכותו! אם הוא לא היה מקבל את המכות הללו ולא היה חווה את הכאב על בשרו, היה קל בעיניו לחרוץ דין הנאשמים לקבל מספר רב של מלקויות, כיון שהוא מעולם לא קיבל מכה ולא יודע את הסבל והכאב הטמון בה. לכן חבלתי בו מעט כדי שירגיש מה זה כאב, וכשיצטרך לפסוק דין מלקות לאחרים יתחשב בהם ויעשה זאת בשיקול דעת נכונה!"

זהו המשל, והנמשל, לפעמים הקב"ה מעמיד את האדם בניסיונות כדי שיבין וירגיש את הקושי והסבל שיש לשני, וכך יחמול יחוס וירחם עליו, לפעמים צריך האדם לעבור תלאות רבות כדי להבין ולהשכיל כיצד עליו להתנהג. כל ניסיון מחשל ומעמיד את האדם, ומעלהו מעלה מעלה, נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס (תהילים ס, ו).

יהי רצון שנצליח לעמוד תמיד בניסיונות ונהיה רצויים וטובים לפניו יתברך, אמן.

♦ ♦ ♦ ♦

יְוָנִים יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי

קרבים אנו לימי החנוכה, ורמז לכך מצאנו בפרשה בדברי המדרש (בראשית רבה פג, ה) הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי הזה תָּמַהּ, אָנָה יכנס כל הפשתן הזה, פיקח אחד משיב לו 'ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו'.

כך יעקב ראה כל אלופי עשו הכתובים למעלה (בסוף פרשת וישלח), תָּמַהּ ואמר מי יכבוש את כולם, איך עם ישראל יוכלו להתקיים מול המרצחים צמאי הדם הללו? כבשה קטנה העומדת בן שבעים זאבים (אסתר רבה י, יא).

השיב לו הקב"ה ואמר: מה כתיב למטה אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (בראשית לז, ב), וכתיב (עובדיה א, יח) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ – ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה את כולם, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם (שם). ניצוץ אחד של קדושה כשהוא באמת ואמונה – שורף את כל אלופי עשיו!

הניצוץ הזה התגלה במלא תוקפו ואיתנו לפני כאלפיים שנה בשעה שעמד העם היהודי מול האימפריה היוונית האדירה ששלטה כמעט על כל פני תבל ובכללה על מזרח התיכון ועל ארץ ישראל והחדירה בה את תרבותה. היוונים כבשו את ליבם של צעירי הצאן מעם ישראל ופיתו אותם בשירה, מדע, ותרבות יוונית.

היוונים לא באו בתחילה על ישראל בכח הזרוע ובגדר של מלחמה, אלא ב"פה רך", "אנו מוכנים לחיות אתכם בשלום, לא נהרוג אתכם בצורה אכזרית, אך זאת בתנאי שאנו נכתיב לכם את דרך החיים, ונחליט איך תחיו!, תמשיכו להסתחר ולפתוח חנויות, אך תפתחו אותם גם בשבת, בשביל מה לסגור את החנויות? אתם רוצים יום מנוחה? תעשו זאת ביום שישי או ראשון, לא חייב שיום המנוחה יהיה דווקא ביום השבת!" כך טענו היוונים.

זו המלחמה הקשה ביותר שעמד בפניה העם היהודי, ועליה התפלל יעקב אבינו לפני הקב"ה הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו (בראשית לב, יב), מיד אחי-שבא אלי בגדר של אהבה ואחווה. מלחמה שנעשית בעקיפין בדרך של אהבה וחיבה היא קשה הרבה יותר ממלחמת קרב פנים אל פנים, בא מתאמצים לצאת נגד האויב ולהילחם בו.

העם היהודי במשך כל הדורות ידע לעמוד ולהתגונן כצוק איתן נגד האויב שבא לקראתו בחרב ובחנית, וכשהיה צורך מסרו עצמם להישרף ולמות על קידוש ה' ובלבד שלא ימירו חלילה את דתם. כשהיו שואלים יהודי המוצא להורג בזמן מסעי הצלב: "למה אתה יוצא להיהרג?"  הוא היה עונה: "לפי ששמרתי את השבת הקדושה ולא רציתי לחללה!!"

אותם רשעים ארורים היו מציעים ליהודים לחלל את השבת ובתמורה לכך יוותרו להם, אך היהודים לא הסכימו בשום פנים ואופן, "לא!! אני אמות יהודי!"

היהודים במשך כל הדורות היו מוכנים למסור את נשמתם, להיכנס למשרפות אש, ולקפוץ שם משמחה כדי שלא לחלל את השבת הקדושה ולא לעבור על שום מצוה ממצוות התורה. כשהיו שואלים יהודי: "מדוע פסקו לבקוע את מוחך בגרזן?"  היה עונה: "לפי שהנחתי תפילין!". "נו, אז אל תניח" היו שואלים. "בשום פנים ואופן, אולי אתה רוצה שאשאר גם בלי ראש? זה אותו דבר בשבילי! מה ההבדל אם לא אניח תפילין או שאהיה בלי ראש?", היה עונה.

כל זה בזמן שידעו ישראל והכירו את האויב הבא נגדם במטרה להשמיד להרוג ולאבד, אך כשבאו היוונים והפגינו אהבה ואחווה ורצו כביכול לחיות ביחד, רוב רובו של העם היהודי התפתה והלך אחריהם. למעלה מתשעים אחוז יהודים נהפכו למתייוונים! וזה היה בעצם כל תכלית של היוונים "לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ" (מנוסח על הניסים)- שעם ישראל לא יחיה כמו עם יהודי אלא ככל הגויים בית ישראל, אך לאחר שרכשו את ליבם התחילו להטיל עליהם גזירות קשות ונוראות- כל מי שישמור שבת ישרף באש. מי שיניח תפילין יבקעו את ראשו בגרזן, כל מי שיעסוק בתורה ידקר בחרב, ועוד ועוד גזירות קשות ונוראות.

לצערנו הרב לפני שנים לא מועטות חווינו זאת שוב על בשרנו, אנו מכירים היטב את התנהגותם של הנאצים הארורים, הכל היה אצלם בסדר מופתי בנימוס ובדרך ארץ, "טנקשי","בנקשי", אך מאחורי זה הסתתרה יד מגואלת בדם, רצח עם המוני, שריפת אנשים חיים והפיכתם לאפר.

וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א, ב), זו מלכות יוון הרשעה שהחשיכה עיניהם וליבם של ישראל מאביהם שבשמים (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – פרשה ט, ילקוט שמעוני תורה פרשת לך לך רמז עו), מזה פחד יעקב אבינו, כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט, יט) של היוונים הרשעים שיבואו על ישראל בדרך של אהבה ואחווה במטרה לאבד מהם את כל הרוחניות שהייתה בהם.

אך, "אל דאגה", אמר הקב"ה ליעקב, ניצוץ אחד של אש יוצא ממך ושורף את כל בית עשיו- את כל התרבויות הזרות, יבוא יום וכולם יבינו שאחיזתו ועמידתו של האדם היהודי זהו אך ורק בתורתו הקדושה, בשמירת השבת בהנחת התפילין ובקיום המצוות, ניצוץ אחד של אש התורה הקדושה ילך ויבעיר את הכל, וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א, יח).

זהו הניצוץ שנשאר מבית חשמונאי, וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשֶׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים. נשארה טיפת שמן קטנה שממנה נעשה נס גדול, וזאת בזכות שנשארו קבוצת יהודים שלא הרכינו את ראשם בפני האימפריה היוונית ותרבותם הזרה, אלא עמדו איתנים כנגדם. הם שרדו ואנחנו ממשיכים את דרכם, ממשיכים את רוח המכבים הקדושים.

יהי רצון שנזכה לשאוב מהימים הקדושים הללו, ימי החנוכה, גבורה ועוז בעבודת ה' יתברך, נרבה בלימוד התורה ונזכה בקרוב לגאולת ישראל השלימה במהרה, אמן.