מאן דאמר – לתת ולא לקחת
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר טז, א).
רבותינו שואלים (במדבר רבה יח, ח) קורח שפקח היה מה ראה לשטות זו. רגילים אנו לומר, מהי השטות הגדולה ביותר שהיתה לקרח? "ויקח קרח"- מחשבתו היתה רק לקחת ולקחת.
קרח היה עשיר גדול ונתגלה לו אחד מהמטמוניות שהטמין יוסף הצדיק (פסחים קיט ע"א), וכל העת הייתה מחשבתו לקחת ולהרוויח עוד ועוד כסף, כשהיו פונים אליו ומבקשים תרומה למשכן, היה מתחמק ואומר שאחרים יתנו, שגם להם יהיה זכות.. כך הוא תירץ את עצמו. והמידה הנוראה הזו שהייתה בו גרמה לו ולכל הנלווים אליו להיאבד מן העולם, על ידי רדיפה אחר העושר והכבוד.
אדם שהקב"ה נתן בידו את האפשרות הממונית צריך הוא לתת ולעזור ולא לשמור רק לעצמו, זוהי הדרך היחידה להישרד ולהצליח בזה העולם, כיון שתכלית הבריאה להעניק ולתת, כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם (תהילים פט, ג), להעניק לאשה בבית, לילדים, לשכנים ולידידים, וכפי שכותב הנפש החיים (בהקדמתו): "האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכחו לעשות".
כשגדלות לאדם שערות בראשו חייב הוא לגזוז אותם, רק כך הם ימשיכו לגדול ולצמוח, וכן בדשא, אם לא יכסח את הדשא הוא יפסיק לצמוח ולייצר תפוקה בשלב מסוים, אולם אם יכסח אותו בזמנים מסוימים כפי שממליצים המומחים בתחום, השורשים יתחזקו ויתנו תוצרת טובה יותר.
וכן הוא הדבר באדם שיש לו ממון, אם הוא "ישחרר" קצת מממונו לתרומה, לעזר ולסיוע למוסדות צדקה וחסד, רווחיו יגדלו יותר ויהפוך להיות מעיין הנובע, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד (תהילים קיב, ט).
וחלילה להיפך, אם ישמור את ממונו רק עבור עצמו, לבסוף ממונו ילקח ממנו, קרח לקח מקח רע לעצמו, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ (קהלת ה, יב), זה עושרו של קרח (סנהדרין קי, ע"א), הוא לא היה מוכן לתת גם לאחרים ולכן ממונו נלקח ממנו.
♦ ♦ ♦ ♦
יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד
אדם שמעניק ונותן לזולת, זוכה לטובה וברכה בכפל כפליים, ומעשה שקרה לפני מספר שנים בירושלים עיר הקודש, וסופר מפי בעל המעשה שהינו יהודי ירא שמים. ביום טוב הראשון של פסח קיים אחד מקרוביו את מצוות ברית המילה לרך הנולד לו, וקבע לעשות זאת בשעת בוקר מוקדמת, על כן השכים מבעוד יום אותו יהודי ומיהר להתפלל כדי שיספיק להגיע לברית בזמן, ולאחר חיפושים מצא מניין שהתפללו בו בסה"כ שניים עשר איש.
כשהגיעו לקריאת התורה מכר הגבאי את העליות, אך בעקבות שהמניין היה מצומצם לא היה מי שישיב לגבאי ויקנה את העליות, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב (מלכים א' יח, כח), אותו אדם הרגיש שיש בכך זלזול בכבוד התורה ומיד קנה שתי עליות, עליית ראשון (במקום כהן) ועליית חמישי, כל עליה עלתה לו סכום פעוט של 5 ש"ח.
את העליה הראשונה ציווה לגבאי שיכבד בה יהודי ישיש וגלמוד שהתפלל מאחורי העמוד והיה ידוע בציבור כאדם מסכן ומדוכא אשר אין איש שם על לבו למצבו, וכיבדו בעליה בכוונה לשמחו ולעודד את רוחו.
קרא הגבאי לאותו גלמוד לעלות לתורה אך למרבה הפלא לא היה ניכר שום שמחה על פניו של האיש על שכיבדוהו בעליה, ואף לא ביקש לעשות "מי שברך" בעבור מי שקנה עבורו את העליה. תמה אותו יהודי, אך מיד עודד את רוחו ושמח על המצוה שבה זכה לנסות לשמח יהודי.
והנה עברו חודש ימים ואותו יהודי מקבל שיחת טלפון, למרבה הפלא היה זה אותו גלמוד בקו הטלפון, "מדבר האיש שקנית עבורו את העליה לתורה ביום טוב הראשון של פסח, דע לך, בן שבעים וחמש שנים אנוכי ומעולם לא חשב עלי אדם ולא קנה עבורי עליה לתורה, נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד (תהילים לא, יג), בזה ששמת ליבך עלי וקנית לי עליה החיית את נפשי ועודדת את רוחי, סוף סוף מישהו חושב עלי, ולכן מבקש אני לגמול עמך חסד על אשר עשית עמדי".
השניים נפגשו והיהודי הזקן בעל הייסורים שאל את קונה העליה לשלומו ולמצב פרנסתו, וכיצד מצליח הוא לחתן את בניו ובנותיו. "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם" (מושאל מתהילים סח, כ), השיב היהודי, "החורף זכינו לחתן שניים מילדינו, תהילות לקל אני בעל חובות גדולים ואף ההוצאות המרובות לחג הפסח לא הטיבו את המצב, אך ה' יתברך גדול, הוא יסדר את כל העניינים", שמע הזקן לדבריו וביקש להיפגש עמו למחרת באותו מקום.
משנפגשו השניים למחרת הוציא הזקן מכיסו חבילת שטרות ומסרם לקונה, "אני רוצה לעשות חסד עם יהודי שבאמת זקוק לכך, בבקשה קבל ממני מנחה זו". כשפתח המקבל את צרור הכסף והחל לסופרו הופתעו לגלות שיש שם פי עשרת אלפים ממה שנתן! הוא קנה עליה בחמש ש"ח, ובתמורה לכך קיבל סך של 50,000 ש"ח במזומן. ואכן מעות אלו הצילוהו וסייעו בעדו למחוק את חובותיו שהעיקו עליו והייתה הרווחה בביתו.
זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד (הושע י, יב), אדם שעושה צדקה וחסד עם הזולת דומה הוא לאדם שזורע מעט חיטים ומצפה לקבל מהם שקים רבים של חיטים, כך גם בצדקה, האדם זורע מעט צדקה ומקבל כנגדה כפל כפליים. עשו הטוב בעיני ה' יתברך והגמול הטוב שתקחו מאיתו יהיה יותר רב על מעשיכם הטובים (הרד"ק שם. ובמקום אחר הארכנו ביסוד זה יותר, ואכמ"ל).
יהי רצון שנזכה להיות רודפי צדקה וחסד ובזכות כך נראה בקרוב בביאת משיח צדקנו ובגאולה השלימה במהרה, אמן.