מאן דאמר – כל הכבוד לה'
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א).
המילה "וַיִּקְרָא" לכאורה צריכה ביאור, היכן היה משה רבינו שהקב"ה היה צריך לקרוא לו? ועוד, הרי בכל דיבור שדיבר ה' יתברך עם משה רבינו בוודאי קרא לו תחילה ורק אח"כ דיבר עמו, וא"כ במילה "וידבר" כלולה כבר הקריאה למשה, ומדוע צריך להזכיר זאת שוב?
אלא מסבירים זאת רבותינו באופן נפלא מאוד (ויקרא רבה א, ז וכן הוא בילקוט רמז תכ"ח), בכל חלק וחלק מבניית כלי המשכן שעשה משה רבינו נאמר "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות לט, א. סה"כ ח"י פעמיים!), ולכאורה קשה, מדוע התורה חוזרת על אותו משפט פעמים כה רבות, היה לה לכתוב פעם אחת שמשה רבינו עשה את כלי המשכן על פי ציווי ה' ודיו, לשם מה כל האריכות הזאת?
המדרש עונה על כך במשל, למלך אחד היה ארמון ישן מאוד שהועבר אליו מאבותיו ואבות אבותיו, וכעת דנו והחליטו אנשי הממלכה שאין ראוי למלך כה רם ונישא להתגורר בארמון שכזה, ולכן הציעו לבנות ארמון רחב ידיים שיספק את כל צרכי ממלכת המלך.
מיד הוציאו הצעת מכרז לבניית ארמונו של המלך ופרסמו בכל עיתונאי המדינה שדרוש ארכיטקט מומחה שיתכנן את בניית ארמונו החדש של המלך המשתרע על שטח של אלפי דונם ליד הנהר שבקצה העיר ואל מול נוף מרהיב עין של עצים ושושנים. ארכיטקטים רבים הציעו את עצמם, אך רק אחד מצא חן בעיני המלך והוא זה שקיבל את התפקיד.
הארכיטקט התבקש לסיים את עבודתו במהרה כדי שהמלך יוכל לחנוך את ארמונו החדש תוך זמן קצר. לשם כך הזמין הארכיטקט אלפי פועלים שעבדו יומם ולילה והצליחו להעמיד ארמון מפואר בששה חודשים, לאחר מכן הזמין הארכיטקט בעלי אומנות שעיצבו תוך מספר ימים את ארמונו של המלך בצורה נפלאה, ריהט את הארמון בספות מפוארות ובארון ספרים עתיק, ומעל כל רהיט ורהיט, ובכל חדר וחדר מחדרי המלך תלה פתק ובו כתוב "כך ציווני המלך לעשות", לאחר שגמר את המלאכה העניק למלך את המפתחות, קיבל את כספו והלך לדרכו.
כשנכנס המלך עם כל פמלייתו, הוא נדהם מיופיו המרהיב של הארמון, ארמון שלא נראה כמותו מעולם, אך דבר אחד המלך לא הבין, מעל כל רהיט ורהיט ובכל חדר וחדר הוא ראה שלט שכתוב עליו "כך ציווני המלך לעשות", השתומם המלך ואמר בליבו: "הרי לא ביקשתי ממנו לעשות את כל הדברים הללו, בסה"כ ביקשתי שיעשה ארמון והוא עשה את כל שאר הדברים מעצמו ועל פי שכלו והבנתו, ומדוע כתב על כל דבר ודבר שנעשה על פי בקשת המלך?"
או אז הבין המלך שהארכיטקט שלקח היה אציל הרוח ובעל מידות נעלות שלא רצה לקחת את כל ההילה והכבוד לעצמו, הוא ידע שכל המבקרים בבית המלך יתפעלו עד מאוד מהארמון המפואר ויפתחו בדברי שבח ופאר לארכיטקט המהולל הממונה על המלאכה, לכן הוא כתב מעל כל דבר שכך ציווה המלך, כדי שאת כל הכבוד והתהילה, התפארה והשבחים יתנו למלך בלבד.
שמח המלך שמחה גדולה שהארכיטקט עשה את כל הכבוד הזה למענו, וחשב בליבו: "וכי יתכן שאני אהיה בפנים והוא יהיה בחוץ? הרי את הכבוד הזה הוא עשה בשבילי", מיד ציווה המלך שיקראו לארכיטקט ויעניקו לו את מפתחות בית המלוכה, כדי שבכל שעה שירצה יוכל להיכנס לארמון המלך כבן בית ללא בקשת רשות.
זהו המשל, והנמשל, משה רבינו קיבל הוראה לבנות את משכן ה', ארמון מלך מלכי המלכים, הקב"ה בסה"כ ציווהו על עשיית המשכן, אך את סדר ומיקום כל כלי וכלי הבין וידע משה רבינו בשכלו הזך ודעתו הרחבה, ואעפ"כ בשעה שנתן את הוראות הבניה הוא הקפיד כל הזמן לומר "כאשר ציווה אותי ה'", כך ציווה המלך, זה לא ממני. כיון שלא רצה לקחת שום הילה וכבוד לעצמו, אלא בִּלְתִּי לה' לְבַדּוֹ (שמות כב, כט).
כשהשרה ה' יתברך את שכינתו במשכן אמר: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי משה, הוא ישאר בחוץ ואני אהיה בפנים?" מיד ציווה ה' לקרוא למשה.. וזהו וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.. ויקרא מלשון חביבות ונעימות (רש"י בתחילת הפרשה), לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שאין ביניהם שנאה קנאה ותחרות, אלא הכל בחביבות ואהבה, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (ישעיה ו, ג), כך ה' יתברך קרא לעבדו למשה כביכול כמו חבר וידיד, בא בני משה, אתה לא תישאר בחוץ אלא תיכנס פנימה לקודש.
יהי רצון שנזכה לדבוק במידת הענוה וההכנעה וכל מעשינו יהיו למען שמו יתברך.
♦ ♦ ♦ ♦
כִּי הָֽאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
השבוע זכינו לברך ברכת האילנות, ועלינו ללמוד מהאילנות את מידת הסבלנות, ישנם אנשים שחולמים לקום ביום בהיר ולדעת את כל הש"ס הראשונים והשו"ע, אך אין מציאות כזאת, צריך להיות בסבלנות, קֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה (משלי יג, יא), ילמד בכל יום עד היכן שידו מגעת, וכן ביום למחרת, ולאחר תקופה יראה ברכה וסייעתא דשמיא בעמלו. וכשם שבאילן אין מציאות שיזרע האדם היום ולמחרת יראה עץ גדול צומח עם פירות, אלא זהו תהליך שנמשך ולוקח מספר שנים, וגם לאחר שגדל העץ והוציא פירות צריך להמתין שלוש שנות ערלה וכו'.
בדורנו שהטכנולוגיה מתקדמת הורגלנו שכל הדברים נעשים במהירות, בעבר כדי להגיע מירושלים לתל אביב היה צריך לרכוב על חמור במשך מספר ימים, והיום אפשר לעשות זאת תוך פחות משעה.
וכן בעבר כדי ליצור קשר עם חבר היה צריך להמתין זמן רב, עד שישלח המכתב או עד שיפגשו, וכיום ברגע קט יכול לדבר עם חבירו בכל מקום בעולם באמצעות הפלאפון, וכן לעניין האכילה, בעבר כדי להכין תבשיל בשר היה צריך לקנות פרה, להזמין את השוחט, לשחוט את הפרה, לחלק את הבשר לנתחים, למלוח ולהכשיר אותו ורק אז לבשלו, וכיום קונים את הבשר לאחר שחיטה ומליחה כדת ומיד יכולים לבשלו, ולכן הורגלנו שכל הדברים נעשים במהירות.
אך דבר אחד נשאר כמות שהוא ואינו גודל במהירות וצריך סבלנות רבה בגדילתו והוא העץ, והאדם נמשל לעץ, כִּי הָֽאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט), ללמדו שצריך סבלנות רבה בבנייתו הרוחנית והגשמית, בעליית שלב אחר שלב וצעד אחר צעד במעלות התורה, הקדושה והיראה. וכן בענין שלום בית, אדם שיש לו סבלנות מצליח בחיי הזוגיות, כשנכנס לבית ורואה שהאוכל לא מוכן, אינו מקים קול רעש גדול, אלא מתיישב בסבלנות ומדבר על לב האשה ושואלה ברכות ובחיבה, וכן הוא לענין חינוך הילדים, דרוש סבלנות רבה בחינוך והדרכת הילד, כדי לנטוע בו מידות טובות, שכל תבונה ואהבת תורה.
יהי רצון שנזכה לתקן את דרכינו ומעשינו, ונראה בקרוב בגאולת ישראל השלימה, אמן.