מאן דאמר – יְוָנִים יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (בראשית לז, א)- דרשו רבותינו (בראשית רבה פג, ה, הובא ברש"י) הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי הזה תָּמַהּ, אָנָה יכנס כל הפשתן הזה, פיקח אחד משיב לו 'ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו'.
כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה בסוף הפרשה הקודמת, תָּמַהּ ואמר מי יכבוש את כולם, איך עם ישראל יוכל להתקיים מול המרצחים צמאי הדם הללו? כבשה קטנה העומדת בן שבעים זאבים (אסתר רבה י, יא).
השיב לו הקב"ה ואמר: מה כתיב למטה אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (בראשית לז, ב), וכתיב (עובדיה א, יח) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ – ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה את כולם, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם (שם).
♦♦♦♦♦♦
ניצוץ אחד של קדושה כשהוא באמת ואמונה – שורף את כל האלופים של עשיו!
הניצוץ הזה התגלה במלא תוקפו ואיתנו לפני כאלפיים שנה בשעה שעמד העם היהודי מול האימפריה היוונית האדירה ששלטה כמעט על כל פני תבל ובכללה על מזרח התיכון ועל ארץ ישראל והחדירה בה את תרבותה. היוונים כבשו את ליבם של צעירי הצאן מעם ישראל ופיתו אותם בשירה מדע ותרבות יוונית.
היוונים לא באו בתחילה על ישראל בכח הזרוע ובגדר של מלחמה, אלא ב"פה רך", "אנו מוכנים לחיות אתכם בשלום, לא נהרוג אתכם בצורה אכזרית, אך זאת בתנאי שאנו נכתיב לכם את דרך החיים, ונחליט איך תחיו!", "תחיו כרגיל תמשיכו להיסחר ולפתוח חנויות, אך תפתחו אותם גם בשבת, בשביל מה לסגור את החנויות? אתם רוצים יום מנוחה? תעשו זאת ביום שישי או ראשון, לא חייב שיום המנוחה יהיה דווקא ביום השבת!" כך טענו היוונים.
זו המלחמה הקשה ביותר שעמד בפניה העם היהודי, ועליה התפלל יעקב אבינו לפני הקב"ה הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו (בראשית לב, יב), מיד אחי-שבא אלי בגדר של אהבה ואחווה. מלחמה שנעשית בעקיפין בדרך של אהבה וחיבה היא קשה הרבה יותר ממלחמת קרב פנים אל פנים, בה מתאמצים לצאת נגד האויב ולהילחם בו.
העם היהודי במשך כל הדורות ידע לעמוד ולהתגונן כצוק איתן נגד האויב שבא לקראתו בחרב ובחנית, וכשהיה צורך מסרו עצמם להישרף ולמות על קידוש ה' ובלבד שלא ימירו חלילה וחס את דתם.
כשהיו שואלים יהודי המוצא להורג בזמן מסעי הצלב: "למה אתה יוצא להיהרג?"
הוא היה עונה: "לפי ששמרתי את השבת הקדושה ולא רציתי לחללה!!"
אותם רשעים ארורים היו מציעים ליהודים לחלל את השבת ובתמורה לכך יוותרו להם. אך היהודים לא הסכימו בשום פנים ואופן, "לא!! אני אמות יהודי!"
היהודים במשך כל הדורות היו מוכנים למסור את נשמתם, להיכנס למשרפות אש, ולקפוץ שם משמחה כדי שלא לחלל את השבת הקדושה ולא לעבור על שום מצווה ממצוות התורה.
כשהיו שואלים יהודי: "מדוע פסקו לבקוע את מוחך בגרזן?"
היה עונה: "לפי שהנחתי תפילין!".
"נו, אז אל תניח" היו שואלים.
"בשום פנים ואופן, אולי אתה רוצה שאשאר גם בלי ראש? זה אותו דבר בשבילי! מה ההבדל אם לא הניח תפילין או שאהיה בלי ראש?", היה עונה.
כל זה בזמן שידעו ישראל והכירו את האויב הבא נגדם במטרה להשמיד להרוג ולאבד, אך כשבאו היוונים והפגינו אהבה ואחווה ורצו כביכול לחיות ביחד, רוב רובו של העם היהודי התפתה והלך אחריהם. למעלה מתשעים אחוז יהודים נהפכו למתייוונים! וזה היה בעצם כל תכלית של היוונים "לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ" (מנוסח על הניסים)- שעם ישראל לא יחיה כמו עם יהודי אלא ככל הגויים בית ישראל, אך לאחר שרכשו את ליבם התחילו להטיל עליהם גזירות קשות ונוראות-
כל מי שישמור שבת ישרף באש. מי שיניח תפילין יבקעו את ראשו בגרזן, כל מי שיעסוק בתורה ידקר בחרב, ועוד ועוד גזירות קשות ונוראות.
לצערנו הרב לפני שנים לא מועטות חווינו זאת שוב על בשרנו, אנו מכירים היטב את התנהגותם של הנאצים הארורים, הכל היה אצלם בסדר מופתי בנימוס ובדרך ארץ, "טנקשי","בנקשי", אך מאחורי זה הסתתרה יד מגואלת בדם, רצח עם המוני, שריפת אנשים חיים והפיכתם לאפר.
וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א, ב), זו מלכות יוון הרשעה שהחשיכה עיניהם וליבם של ישראל מאביהם שבשמים (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, ילקוט שמעוני תורה פרשת לך לך רמז עו), מזה פחד יעקב אבינו, כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט, יט) של היוונים הרשעים שיבואו על ישראל בדרך של אהבה ואחווה במטרה לאבד מהם את כל הרוחניות שהייתה בהם.
אבל, "אל דאגה", אמר הקב"ה ליעקב, ניצוץ אחד של אש יוצא ממך ושורף את כל בית עשו- את כל התרבויות הזרות, יבוא יום וכולם יבינו שאחיזתו ועמידתו של האדם היהודי זהו אך ורק בתורתו הקדושה, בשמירת השבת בהנחת התפילין ובקיום המצוות, ניצוץ אחד של אש התורה הקדושה ילך ויבעיר את הכל, וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א, יח).
זהו הניצוץ שנשאר מבית חשמונאי, וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשֶׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים. נשארה טיפת שמן קטנה שממנה נעשה נס גדול, וזאת בזכות שנשארו קבוצת יהודים שלא הרכינו את ראשם בפני האימפריה היוונית ותרבותם הזרה, אלא עמדו איתנים. הם שרדו ואנחנו ממשיכים את דרכם, ממשיכים את רוח המכבים הקדושים.
♦♦♦♦♦♦
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף.." (בראשית לז, ב).
יוסף הצדיק, הקטן שבשבטים, ירד למצרים, ערוות הארץ, ובכל זאת נשאר בקדושתו וטהרתו, וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם (שמות א, ה), להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקותו (ילקוט שמעוני שמואל א' רמז קכ"ד, הובא ברש"י שם).
לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה (דברים לד, ז), יוסף הצדיק לא זז מהדביקות בה', כל הזמן חישב את חשבונותיו, עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן (במדבר כא, כז וע"ע בב"ב עח ע"ב ובמסילת ישרים פ"ג ד"ה והנני רואה), ועבד ועמל על תיקון מידותיו, כל הזמן היה דבוק באלוקיו, ודמות דיוקנו של אביו תמיד ניצבת מול עיניו (תנחומא וישב סימן ט).
בכל עת היה יוסף משחזר את לימודו שלמד מאביו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ (בראשית לז, ג), אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵהּ (אונקלוס שם), יעקב לימד את כל תורתו שהיה לו ליוסף הצדיק. ודאי שגם את שאר השבטים לימד יעקב והרביץ בהם תורה, אך ידע והרגיש יעקב שליוסף צריך להוסיף עוד חכמה מיוחדת, איך להישאר ולשרוד גם כשנמצא רחוק מההורים והאחים, בודד במערכה.
יעקב נתן לבנו יוסף כח ועוצמה רבה אותה רכש במשך ארבע עשרה שנה שישב בבית שם ועבר, בהם הכין את עצמו לקראת ההליכה לבית לבן, שלא לכפוף את ראשו בפני הרשע, ולהישאר ביראתו חכמתו ומידותיו הטובות.
ראה יעקב ברוח קודשו שיוסף בנו עלול לעבור את כל מה שהוא בעצמו עבר, להיות במצרים – ערוות הארץ, לבד, ללא משען ומשענה, ולכן העניק לו חכמה יתירה משאר השבטים, חכמה לעמוד איתן ולא להרכין את הראש! וזהו שכתוב "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב-יוֹסֵף" (בראשית לז, ב), הוא השקיע בו את הכל, השריש בו את הסוד איך להיות בין הגויים ולא להרכין את הראש בפניהם, לא ללמוד ממעשיהם הרעים.
והסוד הוא לימוד התורה הקדושה, התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא (סוטה כא ע"א), מגינה מן הייסורים ומצילה מיצר הרע (רש"י שם), בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ (משלי ו, כב), וככל שירבה האדם להגות בה, גם במצבי לחץ וכשהקשיים והצרות סובבים אותו, כך ימצא בה עצה ותושיה, בינה וגבורה, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה (ישעיה לה, י).
יהי רצון שנזכה להגות בתורה לשמה ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.