יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת
נכנסים אנו לחודש אב, ונקרא שמו כך לפי שעתיד להיות אב לכל החודשים, לגודל הטובות שעתידים להיות בו (בן איש חי שנה ראשונה-פרשת דברים בהקדמה).
בפרשת השבוע, פרשת מסעי, מציינת התורה את יום פטירת אהרון הכהן-בראש חודש אב, וַיַּעַל אַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָֽאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַֽחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹֽדֶשׁ (במדבר לג, לח), והורתה לנו בזה שמיד משנכנס אב עלינו לדבוק במידתו של אהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות פ"א מי"ב), לרדוף אחר השלום והאחווה, ולשמוח במעלת ובהצלחת חברנו. ועל ידי כך נזכה שיתרבה השמחה בחודש זה בגאולתנו ופדות נפשנו.
המתבונן במתרחש בעולם רואה דבר פלא, כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם (תהילים פט, ג), כמות החסדים שיש בעם ישראל בדורנו אינו מובן, ואיני חושב שמימות קום העולם היו קיימים כל כך הרבה חברות ועמותות של חסד כמו שקיימים כיום בעם ישראל.
פשוט לא יאומן- כמה חסד, עמותות ליתומים ולאלמנות, גמחי"ם בכל פינה ופינה על כל צעד ושעל, אגודות מרפא, עזר לחולה, עזר ליולדת, אלפים אלפים של אגודות שקיימות בעם ישראל, דבר נפלא שלא היה מימות עולם, וככל הנראה אלו אורות עליונים שהוריד הקב"ה לפני ביאת גואל צדק לעשיית חסדים.
אחד נותן ומעניק לשני, וּמְקַבְּלִין דֵין מִן דֵין (מנוסח ובא לציון), ובכך מקיימים את התכלית שלשמה נברא האדם בפרט והעולם בכלל, שהאדם לא לעצמו נברא, אלא רק להועיל לאחרים בכל אשר ימצא בכוחו לעשות (נפש החיים בהקדמה), ובמידה כנגד מידה גורמים בכך שה' יתברך ישפיע על עמו ישראל חסד ורחמים ויגאלם גאולת עולם.
♦ ♦ ♦ ♦
גם בצאת אבותינו ממצרים הרבו והגבירו חסדים, וכפי שדרשו רבותינו (מכילתא בשלח, ג) דבר גדול עשו ישראל, שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאים למדבר ואין בידינו מחיה לדרך אלא האמינו והלכו אחרי משה, אמר הקב"ה: כדאית היא האמונה שהאמינו בי שאקרע להם את הים ועליהם מפורש בקבלה (ירמיה ב, ב) "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
הנבואה שניבא הנביא ירמיה הייתה לפני שהגלה הקב"ה את בני ישראל לבבל, אמר להם הקב"ה: "בני, אל תדאגו, לא אשכח את החסדים שעשיתם עמדי במצרים, ולכן אחזיר אתכם בחזרה מהגלות".
לאחר מכת בכורות ציווה משה על כל ישראל להתאחד ולצאת מיד ממצרים, התחילו עם ישראל להתבונן ולשאול האחד את חבירו "לאן אנו הולכים? הרי לפנינו מדבר, אין שם לא אוכל ולא מים לשתיה, איך נסתדר?"
ענה החבר ואמר: "אל תדאג, יש לי פיתה אחת, אתן לך חצי, אפילו אם אצטרך למות אתחלק איתך. יש לי גם בקבוק שתייה, אתן לך חצי מכמות המים שלי, אתה אחי ונשמתי, אין לך מה לדאוג".
דבר זה חיזק את ישראל לצאת ממצרים בזריזות כיון שכל אחד אמר בליבו "אם יש לי כאלה אחים טובים מעמי שמוכנים להקריב את חייהם למעני, אני לא אשאר פה במצרים אלא אלך איתם באש ובמים!", זה מה שהוציא את ישראל ממצרים "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר", כל אחד נתן והעניק לחבירו וזה איחד, חיזק, וחיסן את העם לצאת יחדיו באחדות שלימה ממצרים ולהפוך להיות לעם החסד הגדול בעולם.
♦ ♦ ♦ ♦
מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו (יומא כח ע"ב), ולפי דרכנו אפשר לומר שמעולם לא פסק החסד והנתינה מאבותינו. גם בזמן חורבן בית המקדש כשהייתה ירושלים נתונה במצור ובמצוק והרעב היה גדול, בני ישראל עשו חסד האחד עם השני, וכפי שמתואר במגילת איכה (ד, ב), יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי.
שואלים המפרשים, כיצד אפשר לקרוא על נשים שמבשלות את בניהם ואוכלות אותם שהם רחמניות, הלא אכזריות הן, אילו היו באמת רחמניות הן היו מוסרות נפשן למות בעבור בניהם ולא להורגם ולאכול את בשרם, וא"כ כיצד נאמר "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן", לכאורה היה צריך לומר "יְדֵי נָשִׁים אכזריות בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן".
אלא מבארים רבותינו במדרש (איכה רבה ד, יג) שפסוק זה נאמר על אשה מנשות ירושלים בזמן המצור שהייתה יוצאת ללקט בכל יום זירעונים כדי להאכיל את בניה. יום אחד היא לא מצאה זירעונים ולא היה לה במה להאכיל את בניה וכן גם ביום המחרת לא מצאה, וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ (בראשית ח, ט), היה זה כבר היום השלישי שבנה הקטן לא אכל, ניגש הבן אל אמו בבכי ואמר "אמא, אם לא תתני לי לאכול אתמוטט, איני מסוגל לסבול יותר".
ענתה לו אמו בעוד עיניה זולגות דמעות: "אל תדאג בני, תלך היום לתלמוד תורה וכשתחזור תקבל פיתה חמה, אני אלך לחפש ואטרח למצוא עבורך זירעוני מאכל, אל תדאג בני".
שמע הילד בקול אמו והלך לתלמוד תורה, ובינתיים ליקטה האמא בקושי רב ובעמל גדול זירעוני חיטה ושעורה עד שהצליחה לאסוף מלא חופניים, ומהם אפתה פיתה קטנה עבור בנה הקטן כאשר הבטיחה.
והנה באותו היום נפטר בנה של השכנה, ולאחר הלוויה ישנה מצוה של סעודת הבראה, שמברים ומנחמים את האבלים, וסעודה זו צריכה להיות דווקא ממאכלים של אחרים (כמבואר בשו"ע יו"ד סימן שע"ח ס"א), ולכן שאלו את השכנה אם יש לה דבר מאכל להברות את המשפחה.
"כן" ענתה בשמחה והביאה בזריזות את הפיתה שהכינה בעבור בנה, ואמרה בליבה: "מצווה הבא לידך אל תחמיצנה (מכילתא בא פרשה ט סימן ס"ג), הקב"ה גדול, יבוא יום ויגאל אותנו, אין לנו מה לדאוג". לאחר מכן הגיע הבן מהתלמוד תורה ושאל "אמא האם יש משהו לאכול? אני חלש.."
"בני יקירי, תאמין לי", אמרה האם, "כל הבוקר אספתי זירעונים טחנתי אותם ואפיתי מהם פיתה קטנה, אך השכנה מסכנה, נפטר בנה, והיה צריך ליתן לה סעודת הבראה". שמע זאת הבן ומרוב הצער והמחשבה שימשיך להיות ברעב נפל על הארץ ומת.
זהו שאמר הנביא "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ", אותה אשה בישלה והרגה את בנה בכך שנתנה את האוכל שהכינה בעבורו כדי להברות את שכנתה, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ- היו נותנות את האוכל שלהם לסעודות הבראה.
בזכות הרחמנות החסד והרחמים שהייתה לישראל נגאלנו ממצרים, ובזכות כך נגאל גם בגאולה העתידה הממשמשת ובאה, בזכות החסד והרחמים, העידוד התמיכה והעזרה שיעשו בני ישראל האחד עם השני, בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי (ישעיה נד, יד).
ה' יתברך יעזרנו ויחזקנו שנזכה להגביר חסדים בעולם ולהרבות את האהבה ואחווה שלום ורעות, שזהו כל תכלית הבריאה, כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהילים פט, ג) ובזכות כך נזכה בקרוב בקרוב להתגלות משיח צדקנו ובניין בית קודשנו ותפארתנו, אמן.