מאן דאמר – זהירות בכבוד כל יהודי
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף…" (דברים א, א).
אור החיים הקדוש בתחילת הפרשה מבאר שבמקרא מועט זה לימדנו משה רבינו כללות יראת ה', ומידות ההגונות הנצרכים להולכים בתורת ה'.
בְּעֵבֶר- תחילה צריך האדם לקחת מידתו של אברהם אבינו, אַבְרָם הָעִבְרִי (בראשית יד, יג), כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד (בראשית רבה מא, יא), ולא יאמר האדם: "ומה אעשה, כולם כך, אהיה גם כמותם", חס ושלום, אלא יתפוס מידתו של אברהם אבינו ויעבוד את ה' יתברך גם אם נמצא במקום שכולם אינם כך.
הַיַּרְדֵּן- שיהיה מרדות בליבו תמיד, טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקויות (ברכות ז ע"א על פי גירסת רב נסים גאון וכפי שהעתיקו אור החיים הקדוש. ובגמרא שלנו כתוב "מכמה מלקויות").
וכן "ירדן" מלשון יסורים, שצריך האדם להיות מוכן שאפילו אם חלילה יבואו עליו יסורים יקבלם באהבה, עושין מאהבה ושמחין ביסורין (שבת פח ע"ב). בפרט אם האדם יוצר לעצמו את החסימות וההגבלות, יש לו אפשרויות כלכליות לחיות חיי מותרות ולהתענג יתר על המידה, אך הוא חוסם ומגביל את עצמו שלא ליהנות מהעולם הזה יותר מכדי הנצרך לו לעבודת ה' יתברך.
בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה- בא לרמז על מידת הענווה שיהיה האדם כמדבר הזה שהכל דשין עליו (עירובין נד ע"א), אע"פ שמדברים עליו ועושים כנגדו יבליג ולא ידבר, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה (ברכות יז ע"א).
אולם גם כשמתנהג במידת הענווה צריך שתהיה הענווה בדרך העריבה והנאה ולא בדרך הפחיתות הנמאס, לא ילבש בלויי סחבות ויאמר "מה בכך, אין זה חשוב", אלא ינהג בצורה מסודרת והעריבה ובכל זאת יהיה בעל ענווה פנימית.
וכן לא ישתמש במידת הענווה להרחיק תוכחות בני אדם על עוונם, ואם יראה איש עובר את פי ה', לא יאמר מי אני ומה חיי להוכיחו, אלא יוכיחו בדרך עריבה וחכמה כדי שדבריו ישמעו, וזהו לצד הערבות שכל ישראל ערבין זה לזה (סנהדרין כז ע"ב).
אדם צריך לנסות לדבר על לב חבירו ולדובב אותו לשמור שבת, להניח תפילין, ולקבוע שיעור תורה, פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן (משלי יז, יד), תחילת דינו של אדם על לימוד התורה (קידושין מ ע"ב), קבעת עתים לתורה? (שבת לא ע"א), "לכן בוא ותלמד, חודש ימים לא ראינו אותך בשיעורים, מה קרה לך?"
צריך כל אדם להשתדל לדבר על לב חבריו ומכריו ולא לומר מה אני ומה חיי, אלא ידבר עמהם ויוכיחם בכבוד ובהערכה, כל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כז ע"ב), כל אחד חייב ונכלל בערבות, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם (דברים כט, יא) בגדר של ערבות (אור החיים הקדוש שם), ולכן הפליגו חז"ל בעונש היכול להוכיח את חבירו ואינו מוכיח, כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו (שבת נד ע"ב).
וזה לשונו הזהב של רבינו הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה ז) "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכו'.. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם".
ובעניין זה אספר, לפני עשרות שנים גר עמנו בשכנות יהודי שאינו שומר תורה ומצוות שהיה נוסע בשבת במכוניתו לים, ליבשה לאוויר.. בעזות נפש, בתוך שכונה של יראי שמים, ולא היה אכפת לו כלל.
הדבר היה קשה עלי מאוד ותקופה ארוכה שלא הצלחתי לשבור את המחיצה עם אותו שכן ואמרתי בלבי שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ע"ב). אך בכל זאת השתדלתי שלא להקניטו ולבזותו אלא הייתי אומר לו "שבת שלום" וממשיך בדרכי בלא לומר לו שום מילה.
עד שיום אחד הופתעתי לגלות שאשתו באה לרבנית ושאלה שאלה בהלכות טהרה, מיד תפסתי עוז וניגשתי אליו, שאלתי בשלומו וסיפרתי לו שהופתעתי לשמוע שהם שומרים טהרה, אמר לי השכן: "כן הרב, חס ושלום, מה פתאום, כל השנים שמרנו.." לא חלמתי ולא האמנתי כדבר הזה, הסברתי לו ששמירת השבת חשובה וחמורה לא פחות משמירת הטהרה וביקשתי ממנו שיתחיל לשמור שבת אחת, יבוא לשמוע את הדרשה ולהתפלל. לאחר זמן קצר אותו אדם חזר בתשובה שלימה, הכניס את בנו ללמוד בישיבה וחיתן את בתו עם אדם ירא שמים בתכלית.
ללמדנו שאין להתייאש מאף יהודי אלא עלינו לנסות להשתדל לקרב את אחינו בית ישראל לאבינו שבשמים ובזכות כך נזכה לראות בגאולה השלימה במהרה.
♦ ♦ ♦ ♦
נמצאים אנו לפני תשעה באב, היום המר והנמהר בו שלח הקב"ה אויב בשערי ירושלים ניפץ הרס ושרף ולא חמל, ונשפך דם ישראל כמים והוגלתה שארית הפליטה לבין האומות ונשארה ארץ ישראל בלי בניה, מִבְּלִי בָנֶיהָ הִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה (מנוסח תפילת נחם).
וכל זה למה? בית מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיו שונאים זה לזה (יומא ט ע"ב), הייתה ביניהם שנאה ולא היו מוכנים לוותר אחד לשני, הם לא השכילו להבין עד כמה יכול להרוויח האדם שמוותר ומוחל לשני.
אחד מראשי הישיבות שלי הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל (ראש ישיבת "תפארת הכרמל" ו"תפארת ישראל" בחיפה) סיפר על הגאון רבי יצחק זאב מבריסק זצ"ל שכשהכתירוהו בראשונה להיות כרבה הראשי של בריסק, גילה הרב שחלק מהשוחטים והבודקים של העיירה אינם שוחטים כפי ההלכה ואינם חפצים לשמוע לפסקיו והלכותיו, ובכך מכשילים את יהודי העיירה בספק אכילת נבלות וטריפות.
הרב ביקש לכנס לביתו את כל בעלי החנויות בעירו השומעים לדבריו וסרים למשמעתו, כדי להכריז בפני כל תושבי העיירה שאפשר לאכול רק באלו החנויות שנמצאים תחת חסותו. והנה, הדבר התגלגל מפה לאוזן עד שהגיע לאוזנו של אחד מבעלי השחיטה האסורה שהחליט אף הוא להשתתף באסיפה שעושה הרב בביתו כדי לשבש ולהרוס לרב ולשומעי לקחו את מחשבתם ורצונם.
כשניגש הרב לדבר בעניין השחיטות האסורות הבחין באותו שוחט ולא רצה לדבר בפניו כדי לא להעליבו ולפגוע בו בצורה ישירה בפני כל הסובבים. בעלי האטליזים ששהו במקום הבחינו שהרב לא רוצה לדבר בפני אותו שוחט, ניגשו אליו וביקשו ממנו בצורה יפה שיצא מבית הרב, שהרי הוא לא הוזמן לאסיפה זו.
השוחט התעקש ולא היה מוכן לצאת עד שהרב יאמר לו זאת בפירוש, הוויכוח נמשך דקות ארוכות עד שאחד מאנשי המקום שהיה פיקח ביקש לדבר עם אותו שוחט מחוץ לבית בענייני עסקים, הסכים השוחט ויצאו שניהם מחוץ לבית הרב.
בעלי החנויות שנכחו במקום וצפו בכל המחזה תמהו ושאלו את הרב מדוע לא ניגש לאותו שוחט וביקש ממנו לצאת מהבית, הרב השיב ואמר: "איך אעשה כדבר הזה? הרי בית המקדש נחרב בגלל שביזו והוציאו את בר קמצא מהסעודה בבושת פנים (יעוי' בגיטין נה ע"ב), ולכן החלטתי שרק אם אותו שוחט יצא לבדו אסכים לדבר, אך אם הוא לא יסכים לצאת, לא אוציאו מביתי".
עד כמה צריכים אנו להיזהר זהירות גדולה לא לבזות האחד את השני, אלא לוותר ולסלוח, כיון שאיננו יודעים מה ביזיון עלול לגרום ולהוליד. ועל ידי שנרבה ביננו את האהבה האחווה השלום והרעות נזכה לראות בבניין ירושלים ובית קודשנו ותפארתנו יחד עם משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.