מאן דאמר – השמחה בקיום המצוות

-_-1

מאן דאמר – השמחה בקיום המצוות

וַיֹּֽאמְרוּ הָֽאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל (במדבר ט, ז).

בפרשתנו ישנה פרשה מופלאה שייחד ה' יתברך את הדיבור עליה – נושאי ארונו של יוסף, וממנה לומדים אנו יסוד גדול לכל החיים, כיצד עלינו להתבונן ולהסתכל על קיום התורה והמצוות. ישנם בני אדם שמחפשים כל הזמן להיות פטורים מן המצוות, ומבקשים לחפש ולראות את כל ההלכות שמהם פטורים הם, זה פטור וזה מותר, אצל נושאי ארונו של יוסף מצינו בדיוק להיפך, ונבאר.

ביום י"ד בניסן בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים, נמנו כל בית ישראל על פסחיהם והקריבו את קורבן הפסח במועדו, אך היו במדבר קבוצת אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב את קורבן הפסח (ובגמרא בסוכה כה ע"א נחלקו התנאים מי הם היו, דעת רבי יוסי הגלילי שנושאי ארונו של יוסף היו, דעת רבי עקיבא שמישאל ואליצפן היו שנטמאו כשהוציאו את גופות נדב ואביהו ממשכן ה', ודעת רבי יצחק שעוסקים במת מצוה היו), ועל פי דין היו פטורים מהקרבת קורבן זה.

אך רצונם היה עז לזכות להיות גם חלק מהמצוה הגדולה, ולכן ניגשו לפני משה ואהרון וביקשו שינתן להם גם אפשרות להקריב את קורבן הפסח, וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ט, ו-ז), וכי בגלל שקיימנו את מצות ה' והתעסקנו במת מצוה לא נזכה להקריב את קורבן הפסח? למה נגרע?

עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה  ה' (שם, ח), השיב להם משה, נשמע מה שהקב"ה יאמר לי ואגיד לכם. והנה, ה' יתברך נגלה למשה רבינו ואמר לו, אני נותן מצוה מיוחדת שאותם אנשים שלא יכלו להקריב קורבן הפסח במועדו, יוכלו להקריבו  לאחר חודש ימים ביום י"ד באייר. והדבר הוא פלא, הקב"ה הפך כביכול עולם ומלואו ייתר פרשה מיוחדת בתורה וחידש מצוה, 'תורה חדשה מאיתי תצא' (מושאל מויקרא רבה יג, ג) מה שלא מצינו בשאר מצוות התורה שתינתן אפשרות שניה כגון לעשות סוכות בט"ו חשון וכדו', וזאת בשביל אותם אנשים שלא הצליחו לקיים את מצוות קורבן הפסח, ולא שמחו בליבם ואמרו: "יופי, אנחנו פטורים, לא צריך לקנות קורבן ולהקריבו", אלא אדרבה להיפך בכו והתאוננו על כך שנפטרו מן המצוה, ההשתוקקות הגדולה שהייתה להם לקיים את המצוה והבריחה שלהם מהרצון להיות פטורים מן המצוות אלא חייבים, היא זאת שהביא למצוה חדשה בתורה, פסח שני! (וע"ע במה שכתב בזה החידושי הרי"ם, הובא בבית ישראל אמור תשכ"ט).

♦ ♦ ♦ ♦

ניקולאי, היה הצר הצורר של רוסיה, רק מלשמוע את שמו הייתה אוחזת את האנשים חיל ורעדה, פחד אימים, לשמוע את השם "ניקולאי", וזאת מפני שהיה מתנהג באכזריות נוראה, חותך בני אדם וזורקם לגוב האריות, נורא ואיום.

לצר ניקולאי היה צבא אדיר עם חילות שונים, ולכל חיל היה ממונה מפקד אחר, אולם חיל אחד היה תחת פיקודו האישי של ניקולאי, חיל זה נקרא "חיל הקוזקים", החיילים שלחמו בחיל הזה היו מיוחדים בסוגם ובכוחם היה להצליח בכל משימה שניתנה להם, וזאת מפני שמול עיניהם הייתה עומדת בכל עת מטרה אחת – לעשות נחת רוח לצר שלהם – ניקולאי.

ילדים מגיל חודש היו כבר משרתים בחיל הזה, אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם (מושאל מבמדבר יח, טו), להבדיל, אולם לא היה פשוט להתקבל לשם, אמא שרצתה לקבל את התואר המכובד שבנה משרת בחיל הקוזקים, הייתה צריכה להביא את ילדה הקטן בן החודש ימים לפני הצאר ניקולאי "מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי" (מושאל מבראשית לב, יט), ניקולאי היה מביט בילד, צובטו על לחיו וסוטר בפניו, והיה והתינוק בן החודש ימים מפסיק לבכות אחרי דקה או שתיים הוא היה מתקבל ונשאר אצל ניקולאי, אך אם הבכי היה נמשך יותר זמן, ניקולאי היה מסלקו בטענה שאינו מתאים לחילו.

אחת לשנה היה נערך מפקד של כל הקוזקים ובאותו יום הם היו חייבים להראות מעשי גבורה מיוחדים, ניקולאי היה קורא לאחד החיילים ומצווהו להפסיק לנשום למשך כמה דקות, הקוזק היה עומד בכך, אך לאחר מכן נופל שדוד על הרצפה ומת מחוסר נשימה, וכולם היו מוחים כפיים "כל הכבוד, זה קוזק אמיתי, מגיע לו צל"ש".

היה קורא ניקולאי לקוזק השני ומצווהו להיכנס לתוך האש "לך תצנח", הקוזק היה מרכין את ראשו ואומר "תודה אדוני הצר, אני מודה לך שזיכת אותי לכך" והיה קופץ בשמחה למדורה ונדלק כנר חנוכה ממש, וכולם היו מריעים ושמחים לכבוד הגיבור הלאומי.

ניקולאי השליט והעריץ היה קורא לחייל השלישי ומצווה אותו לשכב על הארץ ולקבל חמישים מכות ממקל מסומר במסמרים עבים, מכות נאמנות וקשות, למָכֵּה אמר ניקולאי בשקט "תכה אותו רק ארבעים ותשע מכות", והוא התחיל להכות, כל מכה הייתה מכת הרג שאדם מסוגל למות ממנה, אך מי כמו הקוזק המאומן שלא יחת מפני כל מסוגל לקבל מכה אחר מכה, כשהגיעו למכה הארבעים ותשע צעק המָכֵּה "חמישים, זהו תפסיקו", והקוזק המושכב והמוכה קפץ מיד בבהלה וזעק "תתבייש לך, אדוני הצר הורה שתכה חמישים מכות ואתה היכת רק ארבעים ותשע, תתבייש לך, צריך עוד מכה אחת".

לחייל הרביעי קרא ניקולאי ואמר, "אתה משוחרר הביתה, אתה פטור", והחייל הקוזק היה הולך לביתו אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ (אסתר ו, יב), ובוכה בכיות נוראיות, בכיות של דם, "מה עשיתי, למה אני פטור, למה לא נתן לי משימה, למה לא נתן לי לקפוץ, למה לא נתן לי להיכנס להישרף, למה לא נתן לי משימה, איזה מום ראה בי? וכי אני לא ראוי? חבל שלא נתן לי לבצע איזה משימה".

וכך הוא להבדיל בעם היהודי, הקב"ה יש לו בעולם עמים עמים, לקח את האומה היהודית והטיל עליה משימה, אתם החיילים שלי, של בורא העולם ולא של מישהו אחר!, ואתם תעברו אימונים במשך כל החיים של העם היהודי, אינקוויזיציות, מסעי צלב, פוגרומים, נאציזם, משרפות, אבל תשארו לעולם זקופי קומה, אנחנו חיילים של בורא העולם!! אנחנו עם ישראל לא מרכינים את הראש שלנו בפני שום אומה ולשון, אנחנו הקוזקים של בורא העולמים.

כשיגידו לכם שאתם פטורים, לא תגידו, "ברוך ה' אנחנו פטורים לא צריך לעשות כלום", אלא אדרבה תצטער ותבכו, מדוע אנחנו פטורים, מדוע איננו יכולים לקיים את ציווי ה' יתברך, אנחנו צריכים לשמוח שמצוונו הבורא יתברך לעשות את רצונו.

יהי רצון שנזכה לקיים את מצוותיו יתברך ברצון בששון ובשמחה, ובזכות כך נראה בקרוב בקרוב בגאולת ישראל השלימה, אמן ואמן.

Exit mobile version