מאן דאמר – הנתינה מרבה אהבה ואחווה

מאן דאמר – הנתינה מרבה אהבה ואחווה

"וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" (בראשית ו, כ"א).

דרשו רבותינו (יומא ג ע"א), קַּח לְךָ- משלך, ומבאר הכלי יקר (ד"ה לך) שגם נח צוּוָה לקחת רק מממונו הפרטי ולא משל אחרים ולא מן הגזל (והוצרך לצוותו על כך לפי שהיה מקום לנח לחשוב שמותר לקחת ממונם של דור המבול שהרי הם עתידים למות וממונם כלה, לכל היותר לאחר בקשת רשותם- יעוי' בשיחות מוסר הנזכר לקמן).

וכך עשה נח, מכר את ביתו ואת כל החפצים שברשותו וקנה מזון ומשקה עבור החיות והבהמות אשר היו עמו בתיבה במשך שנה שלימה, ונעשה בתיבה נס שהמעט הכיל את המרובה, ובגודל של 300 אמה אורך (כ-150 מטר) ו-50 אמה רוחב (כ-25 מטר) ו-30 אמה גובה (כ-15 מטר) בסה"כ, הצליח נח להכניס את כל המאכל והמשקה, את כל הבהמות והחיות, ואת כל בני משפחתו.

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר שנת תשל"ב-מאמר ו', אהבת הבריות, עמ' כ"ב-כ"ה) מבאר שהטעם שציווה ה' יתברך את נח שיבנה את התיבה ויקנה את כל המזון הדרוש מכספו האישי, כדי שיהיה לנח חמלה ורחמים כלפי החיות אשר עתידים להיות עמו בתיבה. לפי שעל ידי הנתינה והענקה לזולת נעשה האדם קשור ומחובר לאותו אדם שנתן לו ומוכן למסור נפש בעבורו.

העולם רגילים לחשוב שאדם מטיב למי שהוא אוהב, ואוהב את האדם המטיב עמו ('למה אני אוהב אותו? כיון שהוא נתן לי'), אך ההיפך הוא הנכון, על ידי הנתינה והענקה נוצרת האהבה והאחווה, וככל שאדם מעניק ונותן לשני כך הוא נעשה אוהבו יותר ויותר.

וכן שנו רבותינו (מסכת דרך ארץ זוטא פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חבירך, הוי נושא ונותן בטובתו', לפי שבנתינה והענקה לחבר נוצר אצל הנותן אהבה ואחווה כלפי החבר. וזוהי הסיבה שהאב אוהב את ילדיו ומוכן למסור נפשו בעבורם, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יב), כיון שהוא השקיע בהם, נתן והעניק להם מממונו ועמלו (וכן כתב בספר אורחות צדיקים בשער אהבה, כי הדרך להיעשות אוהבו של חבירו, היא שישתדל להיטיב עמו בין בגופו ובין בממונו).

♦♦♦♦♦♦

נח מסר נפשו עבור כל הברואים בצורה יוצאת דופן, ובמשך שנה תמימה פירנס את כל הנפשות שהיו בתיבה, ודבר זה לא היה קל וכפי שדרשו רבותינו (תנחומא נח אות ט'): שכל אותן י"ב חודש (שהיו בתיבה) לא טעמו טעם שינה לא נח ולא בניו, לפי שהיו זקוקים להאכיל ולהשקות את הבהמות, החיות והעופות, וכל בהמה אוכלת את מאכלה בזמן שונה ובשעה מסוימת ביום.

וממשיך המדרש ומספר שפעם אחת התעכב נח מלזון את האריה, והכישו האריה ברגלו ושבר אחת מצלעותיו, וזהו שנאמר "וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ" (בראשית ז, כג), 'אך' בגימטרא 21, ללמד שנשאר נח רק עם עשרים ואחת צלעות שלימות, וכל הזמן היה גונח וצועק מכאב (יעוי' בדברי רש"י שם).

וכדי שיהיה לנח את הכוחות והרצון להגיע למסירות נפש זו, ציווהו הקב"ה לקנות את כל המזון הנצרך בתיבה מכספו הפרטי שהשיג במשך שש מאות שנה, ולפזר את כל ממונו עבורם, כדי שעל ידי זה יהפך לאוהבם ולחבבם, ובמידה כה גדולה של אהבה, עד שיהיה מסוגל לעמול במסירות נפש שנה תמימה לספק את כל צרכיהם.  דזה הכלל, ככל שאדם מתמסר לדבר ומשקיע עבורו, כך גודלת אהבתו וחיבתו לאותו דבר.

♦♦♦♦♦♦

וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת

בשבוע הבא (יום ב'- ג' מר חשוון) ימלאו  ארבע שנים לפטירת מורנו ורבינו, עטרת ראשנו, הדר תפארת עם ישראל, הראשון לציון מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל.

אחד הדברים הגדולים שזכה בהם מורנו ורבינו מלבד שקידתו העצומה בתורה והפצתה בכל העולם כולו, הם החסדים שהיה עושה לעשרות ולאלפים, תמיד הוא היה  דואג למשפחות הנצרכות, לאלמנות וליתומים שיעזרו ויתמכו בהם, ופעמים רבות היה תומך בהם מכספו האישי, ומקיים בכך את דברי רבותינו שהרוצה להינצל מחבלי משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים (סנהדרין צח ע"ב).

סיפר לי אדם שהיה מאחת המשפחות הללו, אביו נפטר בגיל צעיר והשאיר אחריו אלמנה ושבעה יתומים, לאותה אלמנה לא היה כסף לשלם את שכירות הדירה ולכן רצו הבעלים להוציאה משם, מרן זצוק"ל, אז, לפני ארבעים ושבע שנה, היה מקבל משכורת מבית דין שבה פרנס שלוש עשרה נפשות בביתו, ובכל זאת לקח הרב על עצמו בכל חודש לשלם את שכירות הדירה של אותה אלמנה, וכל חודש היה שולח צ'ק לבית האלמנה על סך השכירות.

ועוד מסופר שפעם אחת ניגש אדם למרן זצוק"ל והודיעו שיש בשכונה משפחה עניה שלא מצליחה להסתדר, קרא מרן לרב שלמה בניזרי שליט"א ושאלו אם מכיר את המשפחה, אמר לו הרב שהוא מכיר אותם ובקו החסד שלהם הם עוזרים להם ושולחים להם מוצרי מזון וכדו', אמר לו מרן: "אני רוצה שבכל חודש תזכיר לי לאחר שאני מקבל את המשכורת לתת צ'ק על סך 1,000 ש"ח למשפחה הזאת", וכך היה עושה מרן מידי חודש בחודשו. וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה (שמואל ב ח, טו), כל הזמן דוד המלך היה עושה משפט, כתפקידו כמלך, אך מאידך גיסא היה עושה גם חסדים. כך היה מרן זצוק"ל, ולכן זכה לממדים גדולים מאוד.

וכמעשיו בחייו כך מעשיו אחרי מותו, מורנו ורבינו ממשיך לעשות חסדים עם כלל ישראל גם בהיותו בעולם העליון, לפני כשלוש שנים רצו להוציא אשה אחת מביתה לפי שלא היה לה באפשרותה לשלם את שכירות הדירה, בצר לה הלכה לציונו של מרן זצוק"ל והתפללה שם מעומק הלב, ומרן בא אליה בחלום ואמר לה: "תלכי לפלוני אלמוני, תראי אותו מחר בברית עם הרב אלבז, ותגידי לו שביקשתי שיטפל בבעיה שלך".

אותה אשה באה לברית ומצאה שם את אותו אדם ואמרה לו: "אני לא יודעת כלום, הרב אמר שתציל אותי, רוצים לקחת לי את הבית", ואותו אדם סידר לה את כל העניין. מדהים לראות איך מרן ממשיך לחיות איתנו ולפרוס כנפיו עלינו.

♦♦♦♦♦♦

אין חיים בלי תורה

אור החיים הקדוש כותב בספרו (מקורו מהזוה"'ק פרשת משפטים דף קיח: ברעיא מאימנה על פי פירוש נר למאור): "והתענוג הרוחני שיבוא מהשגות אלו (של לימוד התורה) הוא חיי החיים כי בלעדם אין טעם בחיים".

בלעדי התענוגות האלו אין טעם בחיים, זה ממש מזכיר לי את מרן זצוק"ל, לאחר שידע שאין עוד ברירה, וייסורי התופת אשר פקדו אותו לא אפשרו לו ללמוד בשום פנים ואופן, אמר מרן למקורביו:  "אם כך אין טעם בחיים, אין טעם לחיות, ולכן הוא מבקש כבר לעלות לעליונים".

ישנו סיפור נורא על מרן זצוק"ל, ממש מזעזע, לפני כחמישים וחמש שנים נולדה למרן בת שביעית, אך לדאבון לב היא נולדה עם חולי בלב, כולם התפללו לרפואתה, אך סיכוייה לחיות היו קטנים מאוד ולאחר כמה ימים נפטרה.

באותה העת מרן זצוק"ל היה באמצע מסירת שיעורו הקבוע, וכשפשטה השמועה ניגש אחד ממשתתפי השיעור למרן זצוק"ל ובישר לו את הבשורה המרה והוסיף לומר שכולם ממתינים לדעת מה לעשות, מרן סגר את הספר באנחה, ולאחר מכן קרא לאותו אדם ואמר לו בלחש: "מדוע עשיתי לי כך? לא חבל על השיעור תורה? לא היית צריך להודיע לי זאת אלא רק בסוף השיעור!"

נורא, היכן הראש של מרן זצוק"ל נמצא בשעה כה קשה? בלימוד תורה! בזיכוי הרבים, "חבל שאיבדתי את השיעור", אין זו אלא גדולה של גאון העולם, ודביקות בתורה שאין כדוגמתה, כי דברי התורה הם 'חיי החיים, ובלעדם אין טעם בחיים'.

יהי רצון שנזכה לעלות והתעלות בתורה ויראת שמים טהורה, וזכות מורנו ורבינו תעמוד לנו שנראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.