מאן דאמר - בעל תשובה תפילתו מתקבלת ביותר!
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כה, כא).
פירש רש"י הקדוש: "לנוכח אשתו – זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת. ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק, לפיכך לו ולא לה".
בפשטות הכוונה שתפילתו של צדיק בן צדיק מקובלת ורצויה יותר בשמים, כיון שיש לו זכות אבות.
אולם לפי זה לכאורה דברי רש"י צריכים ביאור, שכן היה לו לכתוב תחילה "שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק" [שהרי קיבל ה' את תפילתו של יצחק], ורק אחר כך "לתפילת צדיק בן רשע", שהרי התורה אומרת "וַיֵּעָתֶר לוֹ" [וכפי שבאמת גורסת הגמרא (יבמות סד ע"א), שהיא מקור דברי רש"י].
♦♦♦♦♦
ואפשר ליישב הדברים על פי דברי רבותינו (תענית כה ע"ב), שרבי אליעזר הגדול ירד לפני התיבה להתפלל בשעת עצירת גשמים ולא נענה, ירד רבי עקיבא [תלמידו של רבי אליעזר] לפני התיבה והתפלל "אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה", ומיד נתקדרו שמים בעבים וירדו גשמי רצון ברכה ונדבה.
מוסיפה הגמרא, שלאחר מעשה זה סבורים היו העם שרבי עקיבא יותר גדול מרבי אליעזר, עד שיצאה בת קול ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אין מעביר על מדותיו".
ויש לשאול, וכי יתכן שרבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה גדול החכמים, ובת קול יצאה ואמרה "מה לכם אצל רבי אליעזר בני שהלכה כמותו בכל מקום!" (בבא מציעא נט ע"ב), עוקר עצי חרובים באמרי פיו (שם), איש אלוקים קדוש, מעולם לא קידם אותו אדם בבית המדרש, ולא היה יושן בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי (סוכה כח ע"א) – וכי יכול להיות שהוא לא היה מעביר על מדותיו?
הן אמת שרבי אליעזר היה מתלמידי בית שמאי, מחמיר ומקפיד בכל דבר קלה כבחמורה – אך עדין איך אפשר לומר ש'לא היה מעביר על מדותיו ולא היו מדותיו מתוקנות'?
זאת ועוד, אם באמת רבי עקיבא היה מתוקן במידותיו יותר מרבי אליעזר, מדוע יצאה בת קול ואמרה "לא מפני שזה גדול מזה", אדרבה, גדול רבי עקיבא יותר מרבי אליעזר!
שהרי תכלית האדם בעולם לזכך את מידותיו, וכפי שכתב רבינו הגר"א זצ"ל (אבן שְׁלֵמָה פרק א סעיף ב) שעיקר חיות האדם היא להתחזק תמיד בשבירת המדות, ואם לאו למה לו חיים!
ועל זה אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי ד, יג) "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ", מוסר נקרא מה שמשבר האדם את מידותיו והולך נגד טבעו.
נכון, חייב האדם ללמוד תורה ולקיים את מצוות ה', אך תכלית האדם לזכך את מידותיו, וכפי שהאריך לבאר זאת רבי חיים ויטאל זיע"א, שאפילו ידע האדם את כל התורה כולה, הוא לעולם לא יוכל לזכות להשראת השכינה ללא זיכוך וטהרת המדות. להכיר טובה לזולת, לגמול חסדים, לא לכעוס ולהקפיד, ובמשפט אחד: להתנהג במדות טובות!
המידות הן הבסיס שעליו התורה והמצוות עומדים, ובלא זה אין להם בסיס, וכפי שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה ט, ג) "דרך ארץ קדמה לתורה" וכן – "טוב תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב), ומטעם זה לא נכתבו המדות הטובות והרעות בתורה, לפי שהמדות קודמות לתורה, הן היסוד של התורה, וכשם שיסודות המעמידים את הבניין, טמונים עמוק בקרקע ואינם נראים לעיני כל, כך גם המדות הטובות מעמידות את כל התורה והמצוות, אך אינן נראות ונכתבות בתורה.
ואם רבי עקיבא היה מעביר על מידותיו ורבי אליעזר לא, בהחלט יש לומר שרבי עקיבא גדול מרבי אליעזר, ומדוע בת קול יצאה ואמרה "לא מפני שזה גדול מזה"?
♦♦♦♦♦
ונראה לבאר בסייעתא דשמיא, שודאי רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה גדול בכל מכל כל, העביר על מידותיו, אולם רבי עקיבא היה בן גרים, בנו של יוסף הגר [הקדמה לפירוש היד החזקה לרמב"ם, ולגבי אמו יש מחלוקת אם היתה גיורת או יהודיה], ולכן היה צריך לזכך ולטהר את מידותיו הרבה מאוד, יותר מכל אדם רגיל! מחמת הגנים שלו, היה צריך בכל עת להתגבר על עצמו להיות רחמן בעל חסד, לשקוד בתורה יומם ולילה ולא לזוז ממנה.
זה לא היה קל, ברבי עקיבא היו טבועות מדות רעות בגֵּנים, ולכן בתחילת דרכו אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט ע"ב). אולם על אף הקושי שבדבר, עיבד את מדותיו הדק היטב היטב הדק, ונעשה גדול ישראל!
רבי עקיבא זיכך וטיהר את מידותיו ברמה גבוהה מאוד, עד שלא היתה בו שום מידה רעה, ממש כמשה רבינו ע"ה. הוא סילק מעצמו את הקנאה התאווה והכבוד, והתנהג בענווה יתירה, עד כדי כך שבהיותו בגיל ארבעים שנה הסכים ללמוד א' ב' עם ילדים בגיל שש (ע' אבות דרבי נתן פ' ו, ב), מעשה נועז ביותר, וזאת כדי לקבל עליו עול תורה! במשך שנים ארוכות הזדכך ועלה במעלות קדושים וטהורים, ואף היה מוכן שיסרקו את בשרו במסרקות של ברזל (ברכות סא:), למען התורה הקדושה.
זו היתה עבודת חייו, להדבק בה' ולהידמות לו בכל דרכיו, וכיון שעבד בכל הכח ותיקן את מדותיו – זכה שתקובל תפילתו!
כל מי שמתגבר יותר – הוא מעולה יותר. וזו הכוונה בדברי חז"ל "לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אין מעביר על מדותיו", כלומר, יש לו את המעלה הזו שעמל והצטער להתגבר על מדותיו.
לפעמים אדם אומר: 'מה אעשה, אני כעסן, אני לא יכול להתגבר על הדחף הבלתי נשלט לכעוס!…' אדרבה, אם אתה כעסן ואתה מתגבר על מדת הכעס ושולט בעצמך – מעלתך גדולה פי כמה וכמה מאדם שאינו כעסן מטבעו! אדם שיש לו בגנים מדה רעה והוא מתגבר עליה – הקב"ה שומע את תפילתו.
♦♦♦♦♦
נחזור לענייננו. רבקה ויצחק עמדו להתפלל לפני ה' יתברך שיזכה אותם בפרי בטן. רבקה התפללה לה' ואמרה: 'ריבונו של עולם, לי לא מגיע ילדים, רק בתורת חסד, כי באתי מבית של רשעים עובדי עבודה זרה, אך ליצחק מגיע שיהיה לו בן, יהי רצון מלפניך ה' שהבן הזה יהיה ממני!'
ואילו יצחק היה מתפלל ואומר: 'ריבונו של עולם, לא מגיע לי לקבל בן, אך לרבקה הצדקת מגיע בן, 'כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת' (שיר השירים ב, ב), זו רבקה (שיר השירים רבה ב, א). היא באה מבית של רשעים, ואף על פי כן לא הלכה בדרכם אלא עבדה אותך יתברך באמת ובתמים. לה מגיע לקבל בן, ויהי רצון מלפניך ה' שהבן הזה יהיה ממני!" (יעוין בראשית רבה סה, ג).
רבקה התפללה "לו מגיע בן", ואילו יצחק התפלל "לה מגיע בן", והקב"ה שמע לתפילת רבקה שאמרה "לו מגיע".
"וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" – הקב"ה נענה למי שהזכיר בתפילתו "לו", וזו רבקה הצדקת שהתפללה לה' שיתן "לו" – ליצחק, בן.
והטעם שהתקבלה תפילתה של רבקה, לפי שאינה דומה תפילת צדיק בן רשע, שצריך לעבוד על מדותיו ביתר שאת וביתר עוז, לתפילת צדיק בן צדיק שאינו צריך לעבוד בכזה עמל וקושי לטהר את מדותיו.
רבקה אמנו היתה בת רשעים והוצרכה לעבוד קשה מאוד, לעקור ולשרש את המדות הרעות שהיו מוטבעות בה בגֵּנים, ולכן שמע ה' את תפילתה!
♦♦♦♦♦
זהו שאמרו רבותינו (ברכות לד ע"ב): "מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין", כיון שהם – בעלי התשובה – צריכים לעמול הרבה מאוד כדי להגיע לזיכוך המידות ולטהרה, ולכן הקב"ה עוזר להם ושומע את תפילתם.
תפילותיהם של בעלי תשובה גדולות מאוד. הם אלו שעשו מאמצים כבירים, ניתקו שלשלאות של ברזל, כדי לבוא ללמוד תורה ולהתפלל מעומק הלב לקב"ה. במקום לבלות במועדונים ובברים, הם ישבו ועסקו בתורה, ולכן מעלתם גבוהה ותפילתם רצויה לפני בורא עולם, ונקראים מעבירים על המידות ושכרם כפול ומכופל לפני בורא עולם, בפרט אם ההורים התנגדו לדרכם החדשה ולא הניחו להם ללמוד תורה, והם, למרות הכל, התעלו והתנתקו מעל הכל ובאו לעסוק בתורה.
תלמידים כאלה, שהם בבחינת "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהלים נא, יט), שאינם מרגישים ראויים – תפילתם נשמעת!
מקום שבעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם!