מאן דאמר – אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים
וַיֵּצֵא יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָֽנָה (בראשית כח, י).
רש"י הקדוש (כט, יא ד"ה ויבך) מביא ממדרש רבותינו (בראשית רבה סח, ב) שכשיצא יעקב מבית אביו, פגע בו אליפז, בנו של עשו שגדל על ברכי יצחק אבינו, והודיעו ליעקב שנשלח בשליחות אביו עשו להורגו, ואם לא יעשה כן יהרגהו עשו אביו, נֶפֶשׁ תַּחַת נָֽפֶשׁ (שמות כא, כג), והרי חייך קודמים לחיי חבירך (בבא מציעא סב ע"א).
השיב לו יעקב שאסור לו לעשות כן, שהרי בני נוח מצווים על הריגת הנפשות, ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי מיניה? (פסחים כה ע"ב), קיבל אליפז את דבריו של יעקב אך חשש שאביו יהרגו, ולכן העלה יעקב פתרון שיקח אליפז את כל ממונו ויראם לעשו אביו ויאמר לו שהרג את יעקב, ואין בכך שקר שהרי עני חשוב כמת (נדרים סד ע"ב), וכך נשאר יעקב ללא כסף וזהב שלקח כדי ליתן ללבן בעבור בנותיו, וללא לחם לאכול ובגד ללבוש, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה (יחזקאל טז, ז), מלבד המקל שהלך עמו יעקב, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (בראשית לב, י), שבו בקע משה רבינו את ים סוף, נכנס יעקב לנהר הסמוך והחל בתפילה לה'.
וממשיך המדרש וכותב דבר פלא, באותה שעה נשא יעקב עיניו לשמים ואמר שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים (תהילים קכא, א) – אל תקרי אל ההרים אלא אל ההורים, אשא עיני אל ההורים שלפני כיצד התנהל שידוכם, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי – אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ (בראשית כד, י), ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד נותר לי.
מיד חזר בו יעקב וצעק צעקה גדולה ומרה, מָה אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי, חַס וְשָׁלוֹם, לֵית אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי , מה אני מוריד חס ושלום את ביטחוני מריבון העולם? לא ולא, עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תהילים שם, ב), אני בוטח בך יתברך ומתחרט חרטה גמורה על ההרהורים שהרהרתי בליבי.
כך יעקב אבינו החזיר את בטחנו בבוראו יתברך ושום דבר לא עמד לפניו מנגד, וממשיך המדרש ומספר, שלפתע הבחין יעקב אבינו בפרש הפושט את בגדיו ונכנס לתוך הנהר לטבול, נכנס למערבולת מים וטבע שם למוות, לקח יעקב אבינו את בגדיו ולבשם, ורכב על הסוס בדרכו לחרן.
♦ ♦ ♦ ♦
יש אבנים עם לב אדם
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא).
יעקב אבינו הגיע למקום המקדש – הר המוריה, ושקעה עליו השמש בפתאומיות, כדי שילון לפחות לילה אחד בבית מלונו של ה' יתברך (יעוי' בחולין צא ע"ב). לא היה ליעקב אבינו שמיכה ואף לא כרית לשים תחת ראשו, לכן ליקט מספר אבנים ושם ראשו עליהם, וכמו שנאמר "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו".
אולם לאחר מכן כותבת התורה הקדושה: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו (בראשית כח, יח) ודרשו רבותינו (חולין צא ע"ב): בתחילה נאמר "מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (לשון רבים-כמה אבנים), ואילו אח"כ נאמר "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן" (לשון יחיד- אבן אחת), מלמד שהאבנים היו מריבות זו עם זו וכל אחת אומרת "עלי יניח צדיק ראשו".
כל אבן ואבן רצתה שיעקב אבינו הצדיק יניח עליה את ראשו, כיון שהכירו בקדושתו של יעקב אבינו וכל אחת מהאבנים חפצה לזכות לשמשו ולעזור לו. בינתיים, יעקב אבינו שלא ישן ארבע עשרה שנה על מיטה לא הצליח להירדם, האבנים שתחת ראשו לא הפסיקו להתלחש ולריב ביניהם, מה עשה הקב"ה? איחד את כל האבנים ועשה אותם אבן אחת גדולה כדי שכל האבנים יהיו מרוצים ויחיו באחדות ובשלמות, וכעת יעקב אבינו יכול להירדם, וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ.
לאחר שקם יעקב אבינו משנתו ראה להפתעתו אבן אחת והבין שכל האבנים התחברו יחד כיון שרצו שראשו יונח עליהם. אמר יעקב אבינו בליבו: אבנים כאלו ראויים להיות מזבח לה', וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ (בראשית כח, יח).
האבן הזאת שכל כך אוהבת צדיקים וחפצה בכל נפשה לשמש אותם ולהיות להם למשען ומשענה, ראויה להיות מזבח לה'! יש אבנים עם לב אדם, האבנים הבינו מה זו מעלת הצדיק ורצו שינוח עליהם, ולכן זכו להיות מאבני המזבח! ובאותו מקום נבנה בית המקדש, והם שימשו כאבן היסוד למקום הקודש!
♦ ♦ ♦ ♦
ובעניין זה מסופר בדרך צחות על רבי יהונתן אייבישיץ שבנערותו היה ילד שובב, וכשגדל הפך להיות גאון עולם הבקי בכל התורה כולה, פעם אחת אמו של רבי יהונתן קנתה תפוחים יפים וטובים, אך ידעה שלבנה השובב והצדיק רבי יהונתן יש ידא אריכתא (יד ארוכה), ועלול הוא לשלוח ידו ולאכול את כל התפוחים, לכן הניחה את כל התפוחים תחת הכרית של אביו של רבי יהונתן.
רבי יהונתן שהיה פיקח מאוד הרגיש בדבר, התגנב בשקט למקום מיטתו של אביו ואכל את כל התפוחים מלבד תפוח אחד שהשאיר שם. כשבאה אמו לקחת את התפוחים ראתה שנשאר רק תפוח אחד ומיד פנתה ליהונתן בנה הקטן, "מה עשית בני, מדוע אכלת את כל התפוחים?"
"אמא, כל התפוחים היו מתקוטטים ביניהם ואומרים: "עלי יניח צדיק את ראשו", אמר להם הקב"ה, אל תדאגו, נעשה ממכם תפוח אחד גדול!" "הנה אמא", סיים רבי יהונתן, כל התפוחים נתחברו ביחד ונעשו תפוח אחד כדי לזכות להיות תחת ראשו של אבא".
ועוד מסופר (הלצה זו שמעתי מהדרשן הגדול, הצדיק הירושלמי, רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל, וכשהיה מספר בדיחה זו כל הקהל היה צוחק למשך חמש דקות והרב לא היה יכול להמשיך בדרשה), על רב בית כנסת שהיה לו כסא העשוי מקש (רפיה). יום אחד הגיע הרב לבית הכנסת ובא לשבת בכסא, ופתאום כל החורים הקטנים שהיו בכסא התפוררו, והרב שלא שם לב שקע בתוך הכסא לעיני כל הקהל. הרב שנקלע בעל כרחו למחזה לא נעים, פתח ואמר:
"בכסא הזה יש חורים חורים, כל חור היה רב עם חבירו ואומר: עלי יניח צדיק ראשו, אני רוצה שהרב ישב עלי, מה עשה הקב"ה? צירף את כל החורים לחור אחד גדול!
יהי רצון שנזכה להוקיר ולהעריך תלמידי חכמים, נתמוך ונעזור להם בכל אשר בכחנו לעזור, ונזכה בקרוב בקרוב לראות בגאולת ישראל ברחמים, אמן.