מאן דאמר – אכל, לקה, ושילם!

מאן דאמר – אכל, לקה, ושילם!

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יד, יז).

המפרשים עומדים בפסוק זה על המילה "ויהי", אין ויהי אלא לשון צער (בראשית רבה מב, ג), כמו וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א, א), וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (רות א, א), ולכאורה קשה, מה שייך כאן לשון צער, הרי יציאת מצרים הייתה שמחה גדולה לישראל, לאחר שעבדו בפרך מאתיים ועשר שנים זכו לצאת ממצרים, ואם כן יותר מתאים היה לומר "והיה בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה", שהוא לשון שמחה (ויקרא רבה יא, ז).

תירוצים רבים נאמרו בזה, ואף רבינו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש תירץ מספר תירוצים, ונכתוב כמה מהם:

תירוץ א'- "ויהי" לא מוסב על עם ישראל אלא על פרעה, הצער הוא של פרעה. כל זמן שהיו ישראל במצרים נתן להם פרעה לעבוד עבודות שונות ומשונות, אך הוא לא השכיל לנצל מספיק את עם ישראל, היה לו אפשרות לפתח באמצעותם דברים גדולים מאוד, אך במקום זאת הוא פיתח באמצעותם דברי הבל.

אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס (שמות א, יא), נתן להם לבנות במקום שלא מתקיים הבניין, פִּתֹם- פי תהום בולעו, רַעַמְסֵס- ראשון ראשון מתרוסס (סוטה יא ע"א), מגיעים למחרת ופתאום רואים שאין כלום.. כל מה שבנו נמחק ונהרס ועוד פעם היו צריכים לבנות מחדש.

וזה היה בעצם כל תכליתו של פרעה בעבדות עם ישראל, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, והוא לא השכיל לחשוב איך לפתח באמצעות מוחם המבריק דברים גדולים וחשובים, מיד כשיצאו ישראל ממצרים הם הסתדרו בסדר מופתי, כל אחד הכיר את שבטו והצטרף אליו, ובקריעת ים סוף כל שבט הלך בשביל המיוחד לו.

נאנח פרעה ואמר בליבו: "חבל, איך אבדתי את העם הנבון והחכם הזה (מושאל מדברים ד, ו), איך לא ידעתי לנצל את מוחם המבריק וסדרם המפליא, הייתי יכול לטפח ולשדרג את מצרים בצורה יותר גבוהה ומרוממת בעזרת ישראל, הם כל כך מסודרים ומדוקדקים, לוגיסטיקה שאין כדוגמתה, ואני השתמשתי בהם לעבודות בניין שלא התקיימו? חבל, פספסתי את המטרה…", אין זה אלא ויהי-לשון צער.

♦ ♦ ♦ ♦

רבותינו (מדרש תנחומא, בשלח סימן ח') ממשילים משל נפלא, משה רבינו אמר לפרעה: כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי, וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ (שמות ז, כו-כז), דע לך, בסופו של דבר תצטרכו לשלח את ישראל ולשלם על כך ביוקר!

משל למלך ששלח את עבדו לקנות דג גדול מהשוק, הלך העבד וראה בתחילת השוק דג גדול, אך היה זה דג ישן נושן שריחו סרוח, התעצל העבד לתור ולחפש אחר דג אחר משובח יותר, לקח את הדג הסרוח ואמר בליבו: "לא נורא, העיקר שאקרא שעשיתי את המלאכה, המלך לא ירגיש בריחו הסרוח של הדג, אשים תבלינים, שום כמון ובצל והכל יסתדר.."

חזר העבד לארמון המלך, קרצף ובישל את הדג עם תבלינים רבים והגישו לפני המלך, אך הסירחון הנודף מהדג גבר, המלך לא היה מסוגל לאכול את הדג וכמעט התעלף מטעמו. גער ורגז המלך בעבדו ושאלו לפשר הדבר. הצטדק העבד וטען שזה הדג היחידי שמצא.

מיד הורה המלך לאחד מעבדיו ללכת לשוק ולהביא לו דג אחר, הלך העבד ומצא דגים אחרים טריים ומצוינים. זימן המלך את אותו עבד וגער בו שוב, "איך מלאה ליבך לעשות כן (מושאל מאסתר ז, ה)? את הדג הראשון שמצאת הבאת למלך? עליך להחליט איזה עונש תקבל על המעשה הנפשע שעשית, יש בפניך ג' אפשרויות:

א) תקבל 50 מכות נאמנות על ידי אחד משוטרי המלך. ב) תאכל את כל הדג הסרוח שבישלת, כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו (גיטין מ ע"א), כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ (ישעיה ג, י), בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל (תהילים ז, טז). ג) תשלם קנס גדול על סך 100 זהובים".

אמר העבד בליבו, "על הכסף אני עובד כל כך קשה וכעת אתן את כל חסכונותיי למלך? אני מעדיף לאכול את הדג", התחיל העבד לאכול, הגיע לחצי הדג ולא היה מסוגל יותר לאכול את הדג הסרוח, "אדוני המלך אני לא מסוגל לאכול עוד, אני רוצה עונש אחר..", אמר העבד, וחשב בליבו: "מה אני אבחר כעת? לתת לו כסף? חבל, נבחר במכות.. הם יעברו אח"כ..".

הביא המלך שוטר גיבור והחל להכות בו, מכה ועוד מכה, מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת (דברים כח, נט), לאחר שקיבל שלושים מכות לא היה מסוגל עוד להמשיך ואמר בקול גדול "תפסיקו את המכות, אני אשלם את כל הכסף..", נמצא שבסופו של דבר גם אכל מהדג הסרוח, גם לקה וגם שילם, אם היה פיקח מתחילה היה מסכים לשלם וחוסך לעצמו את כל עוגמת הנפש.

זהו המשל, והנמשל, לפרעה גם כן הייתה ברירה, יכול היה לשלח את ישראל בתחילה ולא לקבל מכות, אך הוא לא היה מוכן, ולכן קיבל מכות נוראיות עד שלא יכול היה לסבול ואמר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי (שמות יב, לא). בסופו של דבר פרעה גם לקה, גם שילם- וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות יב, לו), מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן (ברכות ט ע"ב), וגם שילח את ישראל..

ולפי זה אפשר להבין את לשון הצער במילה ויהי הפותחת את הפרשה, פרעה התאונן ואמר: "וָי, בסופו של דבר גם שילמתי לישראל כסף רב וגם שילחתים מארצי, חבל שלא שילחתים מיד ובכך הייתי חוסך את כל המכות הנוראיות שהביא ה' על מצרים, חבל.."

ומכלל הדברים למדנו שה' יתברך נותן לאדם אפשרות לבחור מה יקבל, רק צריך להיות קשוב לרצון ה' וללכת על פיו, איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב ע"א), האדם רגיל להסתכל רק באופן העכשווי, אך החכמה היא להסתכל על התוצאות שתהיינה. לכן כל מגמתנו שאיפתנו ורצוננו צריכה להיות לרצות את ה' יתברך, לעשות את רצונו יתברך כרצונו ושיהיה לנו דביקות ואמונה שלימה בו יתברך.

♦ ♦ ♦ ♦

תירוץ ב'– רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, סנגורם של ישראל, הסביר במליצה נפלאה, פתח הרב ואמר: "אני מתפלא על פרעה, איזו טיפשות היא לשלח את ישראל, אני במקומו לא הייתי שולחם..". התפלאו התלמידים ושאלו, "רבינו, למה?"

"פרעה ראה ניסים ונפלאות שאין כדוגמתם בעולם" השיב להם הרב, "ראה צפרדעים נכנסים לבטנו והוא נשאר בריא ושלם, ראה בלוקים של ברד נזרקים מן השמים ואעפ"כ לא קורה לו דבר, ראה ניסים ונפלאות כל כך גדולים פרעה, ואם כן כיצד הסכים לשלח את ישראל? אני במקומו הייתי משאיר את ישראל עוד כדי לראות את נפלאותיו של הבורא יתברך".

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה"- וָי אמר פרעה, "חבל, כל זמן שהיו ישראל במצרים ראיתי את יד ה' בניסים ונפלאות גדולים שעשה לעמו ישראל, אך עתה שיצאו ישראל ממצרים לא נוכל לראותם עוד, וזה צער גדול".

כל המכות שנתן הקב"ה על מצרים חיזקו את ליבם של ישראל, וגם פרעה שהיה אפיקורוס ורחוק מכל וכל בסופו של דבר ביקש שיברכו אותו ויתפללו עליו ישראל, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי (שמות יב, לב. על פי פירוש רש"י והאבן עזרא שם).

ודומה הדבר לאדם שאינו מאמין בתורה הקדושה ובצדיקים וטוען כל הזמן מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ (שמות ה, ב), ולפתע לאחר תקופה שרואה בה ניסים ונפלאות מבקש מחבירו שיבקש מהצדיק שיברך אותו.. כך היה פרעה, לא האמין בה' ולא רצה לשלח את ישראל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ (שם), ובכל זאת לאחר שראה את הניסים והנפלאות שעשה ה' לישראל במצרים התחזקה אמונתו וביקש מעם ישראל שיברכו ויתפללו עליו, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי.

יהי רצון שנזכה להתחזק באמונה וביטחון בו יתברך, ונראה בקרוב בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.