יוסף שוהה שתים עשרה שנה בבית האסורים וכביכול יש להקדוש ברוך הוא זמן, ואינו ממהר להצילו, אולם כשהגיע רגע ההצלה אזי נעשית היא בבהלה – ויריצהו מן הבור, כיון שהגיע הדקה של ישועתו של יוסף לא המתין הקדוש ברוך הוא אפלו רגע אחד.
כמה חיזוק יש לאדם ללמד מכך, הרי אדם שרואה שישועתו מתמהמהת, ובפרט כשאינו רואה סכוי ודרך להצלתו – מתיאש, כיון שחושב מסתמא גם מהשמים התייאשו כביכול מלהושיעני, כאן למדנו שהקדוש ברוך הוא עושה ומכין – בתהליכים מקדמים משלו – את ישועת האדם, ומצדו יתברך שרואה את ההתקדמות כביכול שמח במעשה ידיו, אולם האדם שאינו רואה את התהליכים במו עיניו קץ בחייו בחשבו שחייו עוברים בתהו ללא תכלית, הרי בודאי שכל רגע ורגע שהיה יוסף שוהה בבור לא לחנם, מהלך מסתורי של תקון נצרך היה בכל רגע ורגע, וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על יעקב אבינו על שאמר (מג, ו) "למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח", ומובא במדרש מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה אלא כאן, לפי שאומר לו הקדוש ברוך הוא אני עמל וטורח כביכול להמליך את בנך למלך ואתה אומר "למה הרעתם לי".
טבע בני האדם – חסרי מרגוע ושלוה – לרצות מהר את תוצאות ישועתם, ועיכוב פרקנם עליהם לנטל ולמשא, זהו מפאת שמגבלים אנו בזמן ובמקום ורוצים את ישועתנו בזמן שבחרנו לנו ובמקום שרצינו בו.
ועוד עלינו לדעת, הקדוש ברוך הוא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, וממילא מבחינתו כביכול אין כאן שום עכוב, כך צריך להיות, ואם יהיה אחרת יהיה גרוע מעכשיו, וזו חובתנו להאמין – פשוט לסמך על הנהגתו יתברך ולהאמין שאין מציאות כזו "עכוב", ועל זה אמרו: "כל עכבה לטובה", אין עכבה שהיא רעה, וכמו שהיה אומר החפץ חיים זכר צדיק וקדוש לברכה, אם אחרת לאוטובוס והפסדת אותו, אל תאמר הפסדתי את האוטובוס כי אחרתי, אלא תאמר שאכן הקדמתי לבוא לאוטובוס הבא, אין דבר כזה התעכבתי, הפסדתי, כל עכבה נצרכת ולטובה היא, ולא הפסדת כלום. הקדוש ברוך הוא עושה תהליכים המקדמים בכל רגע ורגע את ישועתך אלא שלנו לא נראית הישועה רק לבסוף.
והדברים אמורים בכל תחומי החיים, למשל, יש כאלה הרוצים להנשא, וקצרה רוחם בעמל עכובם, מלראות עצמם רוקים ללא אשה ומאסה נפשם בחייהם, וכן זוגות שלא זכו עדין להפקד, או עמל פרנסה וכדומה.
יש להאמין ולדעת – זמן ועת לכל חפץ, וכשלא הגיע הזמן לא יועילו כל ההשתדליות, מלבד הפצרה בתפלה, וכשיגיע הזמן לא יועילו כל המניעות מלמנע את הישועה.
ונעתיק לכאן את הפרק האחרון שמספרנו "ישועת ישראל", דברי חזוק לחיות הגם שקשה לחיות.
אומרת המשנה באבות (פ"ד מכ"ב) "אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא".
נתבונן למי מפנית אמרה זו: "שעל כרחך אתה חי" – האם לאדם שטוב לו? האם לאדם שבריאותו תקינה, פרנסתו תקינה, מצב משפחתו תקין, והשלוה והרגע מקיפים אותו מכל צד?! הלא לאדם כזה אין צרך למשנה לצוות עליו ב"על כרחך אתה חי".
בהכרח אם כן לומר, שאמרה זו מפנית לאדם שקץ בחייו, האכזבות ממלאים לו את חלל עולמו, עולמו חשוך עליו, ומקים בו: "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר", הן מחמת שעמום, הן מחמת הרגשת חסר ספוק נורא מכל עמלו אשר הוא עמל תחת השמש, והן מחמת העצב והמרה שחרה המשתלטת על האדם מיסוריו הרבים.
לאחד כזה באה המשנה לומר: "שעל כרחך אתה חי" ! גם אם אין לך חשק לחיות והיית מעדיף למות כבר כמה פעמים מאשר להמשיך לחיות במצב שהנך בו – דע! כי בעל כרחך אתה חי, ואין החיים של האדם תלויים ברצונו אם רוצה בהם או לא.
ולא עוד, אלא גם מודיעה המשנה לאדם: דע ! "אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך" – אל תחשב שבכך שאדם מת, גומר מחייו ונכנס לקברו, הגיע בכך למנוס ולרגע, כי באם לא מלא תפקידו טרם בואו לקברו, יצטרך שוב לבוא לעולם חזרה למלאות תפקידו, ולא יועיל לו כלל בכך שיברח מתפקידו על ידי ירידתו לשאול, כי ב"על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד", ואם כן, בעל כרחך תוצר מחדש ותולד מחדש ותחיה מחדש, בין אם תרצה בכך בין אם לא תרצה בכך
ובכך עצה טובה קא משמע לן, שכדאי לך לחשב בכל מצב שאתה נמצא כיצד לפתר את הבעיות ולא כיצד לברח מהם, כיון שהבעיות שאתה נתון בהם הם המה הנתונים שרוצה ה' שדוקא עמהם תמלא את תפקידך, ולכן אל תתחמק מהם, כי לא תוכל להתחמק מהם, כי גם אם תשלח יד בנפשך ותזרז את ביאתך לשאול – דע, כי אין השאול בית מנוס לך, ותהיה נרדף למלא תפקידך באותם נתונים, בכך שבעל כרחך תוצר שוב ותולד שוב, ומי יודע אם בנתונים גרועים מאלה של עכשו.
לכן קח בקלות ובאמונה פשוטה את מצבך העכשוי וראה להתמודד אתו, ואל תברח ממנו בדרכים שאינם לרצון בוראך החפץ בשלמות נפשך ובתקונה כדי להביאה על שכרה בענג ועדון הגדול מכל העדונים שהוא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו ואם אביך הרחמן מבין שכדאי לך כל הסבל הזה בשביל הטוב הנפלא שיבוא אחריו – כדאי לך להאמין בו בתמימות לב, ובכך תלך לבטח
ואם קשה מנשוא מצבך – מה לך נרדם? קום קרא אל אלקיך ! קום זעק לבוראך שיקל מעליך את עמס נסיונותיך ויסלק את פחד לבבך ואת עצבון ידיך. כי מי יתן לך עצה יותר טובה, ומה יכולה להיות העצה היותר טובה מאשר לפנות למי שבאמת יודע נבכי וסבוכי נפשך, בלבולי מחשבותיך ותמיהות רעיוניך. איזה פסיכולוג בעולם יוכל להבין אותך וליעץ לך ולהרגיע את נפשך יותר מבוראך?! היש לך אוהב נאמן יותר ממנו?! הלא הנך מברך בכל יום בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אוהב את עמו ישראל; ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, הבוחר בעמו ישראל באהבה. י אהבת עולם אהבתנו ה' אלקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו. וראה מה שכתב הזהר הקדוש: אלמלי היו ישראל יודעים אהבה שאוהב הקדוש-ברוך-הוא את עמו, היו רצים אחריו ושואגים ככפירים מרב אהבה אליו יתברך. אלא שזו עצת היצר שתבין ממצבך שהנך שנאוי ומתעב מלפני ה', וזה שקר גדול, שהלא ה' מכריז ואומר "את אשר יאהב ה' יוכיח" לכך, כדוד המלך, עליו השלום, קום קרא אל אלקיך בקול גדול ובלב שלם
"אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני",
"שמח נפש עבדך כי אליך ה' נפשי אשא",
"לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי".
ותמשיך ותזעק לה' בכל לבך שלא ימסרך בידי כחות הטמאה הרוצים לאבדך, כזעקת דוד המלך, עליו השלום:
"חלצני ה' מאדם רע מאיש חמסים תנצרני",
"אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק",
"שמרני מידי פח יקשו לי ומקשות פעלי און"
וזאת בהיותך יודע ומבין שאין אחר שיכול לעזר לך מלבד הבורא, כמו שידע זאת דוד מלכנו משיחנו, עליו השלום, וכן זעק בתפלתו:
"הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי";
"זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים";
"אל תטשני ואל תעזבני כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני"
וכהנה רבות מפסוקי ספר התהלים שחברו דוד המלך, עליו השלום וממנו נלמד, שעל אף היותו מרחק מבני משפחתו, שרחקוהו וחשבוהו לבן אשה זרה, ועל אף היותו נרדף למות לא מאחר מאשר בנו, ומשאול המלך ומיתר שונאיו, דבק בכלי הנשק המועיל ביותר, הלא הוא התפלה ושפיכת הלב לפני העוזר והמועיל באמת, ולא חפש דרכים אחרות אשר לא יועילו ולא יצילו.
ועל כך אמרתנו במשל יפה.
אדם בעל הון מנה קבלן לבנות לו בית מפאר הרחק ממקום מגוריו, ולהיותו אחד שאינו מבין בבניה ובזמן סיומה, קצרה רוחו כבר לסיום הבניה, והיה מדי פעם דוחק את מנהל העבודה לכלות מלאכתו, הרי שבגלל היותו מרחק ממקום הבניה ולא רואה את תהליך הבניה המתקדם מיום ליום, קצה נפשו, ואלו היה באזור הבניה ומבקר בה מדי יום ורואה במו עיניו הכיצד הקבלן לא מבטל זמן לריק וכל יום נעשה פרט נוסף לא היה מתרעם
כן הוא בעניננו, אנו רוצים את ישועתנו מיד, ורחוקים אנו ממחשבותיו יתברך מלראות כיצד נעשית כל יום וכל רגע של עכוב הישועה מהאדם – תקון נוסף ותועלת מרבה, ולכן מתרעמים אנו, אבל המאמין ויודע כי הקדוש ברוך הוא לא מבטל כביכול זמן, ובכל רגע של צער שסובל האדם נתקן משהו ונפעל משהו היה מקבל זאת באהבה
אמר הכותב, ולא אחסך עטי מלספר ספור שקרה אתנו הדומה לעניננו. גרנו בתחלה בדירה קטנה, וכשנתרבו בני הבית היה קשה מאד להמשיך באותה דירה, חפשנו דירה זמן רב, ולאחר מאמץ וטרחה גדולה מצאנו דירה, ולאחר מכן עכובים רבים היו עד שקבלנו את המפתח מכל מיני סבות שונות ומשנות, וכל דבר קטן שלכאורה אין בו כדי שעור עכוב, בכל זאת – לפתרו – לקח כמה ימים, וכן הלאה, ממש עד שנלאינו מעמל הטרח. סוף סוף, כשהגיע הזמן וקבלנו את המפתח, קבענו יום עם נהג ההובלות, וקבעתי אתו לשעה 10 בבקר הלכתי באותו יום להתפלל בהנץ החמה כדי להספיק לבוא מקדם הביתה לארגן את בני המשפחה להעברת הדירהי והנה אני חוזר מבית הכנסת מקדם תכף לאחר התפלה, ועיני רואות כבר את כל החפצים בחוץ, משאית ההובלה עמוסה וחלק מהחפצים כבר בתוכה והיתר כבר מחוץ לבית, ואשתי והילדים עדין לא לבושים ולא מארגנים, ממש בהלה ! ומה התברר? היה להם באותו יום עוד הובלה, ולכן הקדימו ומהרו לגמר אתי את ההובלה, וממש הריצו אותנו מהר מהר לגמר מלאכתנו.
נזכרתי במעשה זה ביוסף הצדיק, אחר 12 שנים בבית סהר, כל כך הרבה עכובים עד הישועה, מה יקרה – לכאורה – אם בבוא אמנם זמן הישועה יהא בנחותא, עוד כמה שעות או ימים? לא ! ויריצהו מן הבור ! ומדוע? כיון שנגמר זמן התקון לא מחכים בשמים אפלו דקה אחתי כל כך הרבה עכובים על פרטים קטנים, אם כן כיון שהגיעה הישועה – שתבוא בנחותא? לא, בבהלה ומהירות ! מדוע? תשועת ה' כהרף עין ובאמת מדוע רצון ה' בהנהגה כזו? אפשר, כדי שבני אדם יבחינו בישועתו ולא יתלו בהצלחתם בכחם ועצם ידם, ויראו במו עיניהם, שכאשר אין החלטה מן השמים לישועה, הרי שהישועה מתעכבת מסבות של מה בכך, וכשמגיע רגע הישועה, הרי שכל ההרים למישור, אין עכוב ואין פגע, כי זאת חיבים להאמין, שמצדו יתברך אין מעצור מלהושיע בין רב למעט, אלא כל דרכיו למבחן ולנסיון לבריותיו, וכל המצטין באפוק ובקבלת היסורים בשמחה, גדול הוא יותר, וכל העולם הבא נמדד כפי האמונה, וכמו דאיתא בגמרא: "מי בז ליום קטנות', מי גרם להם לצדיקים להתבזבז שלחנם לעתיד לבוא, קטנות אמנה שהיתה בם", הרי שהאמונה היא קנה-המדה לענג עולם הבא. והצדיקים לעתיד נוחלים עולם הבא כפי מדת אמונתם.
וכל נסיון נוסף, שעמד בו האדם, מתעלה בזה מאד.
ועל-פי זה תובן הגמרא, שדרשה על הפסוק: "ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו", אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד, והוא פלא להחשיב את השונה פרקו מאה ולא מאה ואחד – ל"לא עבדו".
ואפשר שכונת חכמינו זכרונם לברכה לומר: כשם שברור לכל אחד, שישנו פער והבדל עצום בין עובד אלקים ללא עבדו, כך לעתיד יהא נכר פער עצום בין שונה פרקו מאה למאה ואחד, אף שכאן בעולם הזה לא נכר ההבדל ביניהם, כן הוא בכל משהו שלמות של אמונה, שמעלה אחד על חברו – הגם שלא נכר זאת כאן בין בני אדם כלל, לעתיד, יהא שלחנם שונה זה מזה, באפן ברור לחלוטין.
ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופתר אין אתו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו: ויען יוסף את פרעה לאמר, בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה. (מא טו-טז)
אדם הנתון במצב החורץ את גורל חייו הרי שאז מפעיל הוא את כל האפשריות למען הצלתו ואפלו כשנוגדים הם את עקרונותיו בזמן שנאבקים על החיים הרי שקשה מאד לשמר על עקרונות והנה ביוסף הצדיק מצינו להפך, יוסף נקרא למלך ויודע הוא שהרי באם ימצא חן בעיני המלך ינצל ואם לאו יחזר לכלאו לנצח. פרעה מתחיל בדבריו בשבחו של יוסף שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אותו, ועוד טרם יפצה פיו הלאה בספור חלומו עוצרו יוסף בהערה על דבריו: "בלעדי", מפרש התרגום "בר מן חכמתי". אני איני חכם אלא כפי מה שיודיעני האלקים אני אמר אליך, והלא זה פרעה כופר הגדול האומר "לי יאורי ואני עשיתיני" "מי ה' אשר אשמע בקולו", ההשגחה האלקית איננה השפה של פרעה. זו שפה מוזרה אצלו. מכל מקום יוסף לא נמנע בשום פנים מלדבר בשפתו שלו שהיא שפת האמונה.
מכאן ללמד, אין לנו להתביש לדבר בשפתנו שפת האמונה עם מי שאנו מדברים, ואף אלו ששפה זו מוזרה להם אין לנו לחשש שיציקו לנו או ילעגו לנו או שלא יעשו מבקשנו באם נדבר בשפתנו ואף אם שפה זו לא לרוחם ואף שונאים אותה.