סיפורם של האחים לבית עמנואל ניצולי מחנה הריכוז ברגן-בלזן, שעתה מלאו 68 שנים לשחרורו – הוא סיפור מעורר השראה של שרידים בודדים למשפחה מפוארת. ממשפחה של עשר נפשות שרדו את השואה רק ארבעה אחים, שאבדו את הוריהם וארבעה מאחיהם ובכל זאת, מצאו כוחות נפש וכוחות יצירה כדי לדאוג לא לעצמם ולמשפחתם בלבד, אלא גם לחינוכו וזהותו של הנוער היהודי בהולנד. שני ספרים כתבו האחים ר' יונה ושמואל עמנואל, על ימי המלחמה והימים שאחריה. הראשון – 'יסופר לדור' נכתב בעיקר על ידי ר' יונה עמנואל ז"ל, והוא מתאר את קורות המשפחה בשואר. השני, שיצא לאחרונה ממש, "קמנו ונתעודד" נכתב על ידי ר' שמואל עמנואל יבדל"ח והוא מתאר את הפעילות החינוכית היהודית שיצרו בהולנד של אחרי המלחמה.
את קורותיו של יום הכיפורים שנת תש"ה במחנה ברגן בלזן לא ישכח ר' שמואל עמנואל כיום תושב 'שלעבים' לעולם. עד עצם היום הוא משחזר באוזני נכדיו ברעד את קורות אותם 'ימים נוראים' בגיא צלמוות, כיצד קיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" בצורה מקורית…
"המצב במחנה הלך והחמיר ברגן בלזן הלך והחמיר", מתאר ר' שמואל. "הרעב גבר, מגפות התפשטו בקרב האסירים. רבים נפחו את נשמתם, וגופותיהם נשרפו אבל אנו נותרנו איתנים באמונתנו, אמונת אומן מושרשת ואיתנה. לפני יום הכיפורים התקיים דיון בלתי נשכח, בו דנו האחראים אם לבקש מהגרמנים רשות להשאיר במחנה את הסירים עם המרק עד הערב. היו שטענו שרצוי שהגרמנים לא יידעו שזה יום הכיפורים. אבל בכל זאת החלטנו להודיע להם. כבר מספר ימים קודם הפרשתי "מעשר" ממנות המזון שלנו, והודות לכך יכולתי להכין סעודה מפסקת משביעה לבני משפחתי. בערב יום הכיפורים התאספו מאות יהודים ליד הצריף שלנו, לתפילת "כל נדרי". אבא היה החזן. תפילתו החמה וקולו הערב כבשו את הקהל. קהל של מסכנים וחסרי תקווה אשר זכו להשתתף בתפילת 'כל נדרי'. והנה נשמע קולו של אבא: "מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה", רעדה עוברת בקהל… בוכים בדמעות חמות. אבא חוזר פעם שנייה ופעם שלישית כל פעם בהרמת קול: "מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה…" ושוב בוכים. השאלה שריחפה באוויר הייתה: האם יגיעו ליום הכיפורים הבא? "דבר אחד היה ברור, מדגיש ר' שמואל, "לא יהיה לנו יום כיפורים נוסף במחנה ברגן בלזן. או שנזכה להיגאל במהרה מהגיהינום הזה, או…"
אבא התפלל: "למען שמך ה' תחיינו ובצדקתך תוציא מצרה נפשנו. למענך אלוקינו עשה ולא לנו, ראה עמידתנו דלים וריקים. הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך. הנשמה לך והגוף שלך, ה' עשה למען שמך"… אבא התפלל – התחנן תוך התרגשות רבה, אבל הצליח להמשיך בקושי רב… בתום התפילה ניגשו רבים (חלקם לא היו דתיים) ואמרו לאבא "יישר כוח על תפילתו המרגשת. בסוף ניגשתי גם אני לאבא, לחצתי את ידיו והודיתי לו. כאשר ניגשתי אני לומר "יישר כוח" אמר לי אבא: "לך מגיע יישר כוח, כי בזכות האוכל שאכלתי בסעודה מפסקת שאתה הכנת עבורנו יכולתי להתפלל כך".
"למחרת, ביום הכיפורים אחה"צ", משחזר ר' שמואל, "היה מזג האוויר קריר. בצהריים הוציאו הגרמנים צו מרושע לפיו חייבים הגברים ללכת אל ה…מקלחות, מקום קר וצר שאינו ראוי לרחצה. אבא אמר שהוא לא ילך. אחד מהאחראים במחנה פנה לאבא וביקש ממנו שילך להתקלח, כדי שגם אחרים ילכו. אבל אבא סירב: בימים החמים בקיץ לא אפשרו לנו הגרמנים להתרחץ, ואילו דווקא ביום הכיפורים הם דורשים זאת? זו העברה על דת! התפזרנו בפינות שונות במחנה, כדי שלא ימצאו אותנו. כשעה וחצי לפני רדת הלילה רצינו להתפלל תפילת מנחה ונעילה. אך אז הוצא צו להתייצב למיפקד נוסף בגשם וברוח, רק לאחר מכן התפללנו.
"אבא קיבל בתדהמה את הדרישה להתרחץ ביום הכיפורים", מתאר ר' שמואל. "הוא היה מוכן לעבוד ולסבול, מתוך תקווה שבסופו של דבר נצא חיים מהמקום הזה. הפקודה של הגרמנים שעלינו להתרחץ ביום הקדוש, זעזעה את אבא. אם כך הם פני הדברים, יש לחשוש לדברים חמורים יותר. פקודה זו באה להרגיז אותנו ולערער בקרבנו כל תקווה ליחס אנושי. תמיד הייתה לנו הרחצה נוסח ברגן בלזן בבחינת פקודת עונשין. היה עלינו לרוץ ל"בית המרחץ" להתפשט במהירות בחוץ, להמתין זמן מה ועל פי פקודה להיכנס פנימה. לכל חמישה אנשים הוקצה ברז אחד של מים קרים. התרחצנו במהירות ומיד נשמעה הפקודה לצאת רטובים ולהתלבש בחוץ. היו כאלה שחלו בדלקת הריאה בעקבות רחצה זו.
"אין פלא, שאבא ראה את הפקודה להתרחץ ביום הכיפורים כפקודה שמטרתה אך ורק להקניט אותנו ביום הקדוש. ודאי שלא היה בכך משום עבירה על איסור רחיצה, שהרי לא הייתה זו "רחיצה של תענוג", אך אבא הבין שהגרמנים החליטו להתעלל בנו, להקניטנו על ידי מניעת קיום המצוות המעטות שנותרו לנו. לכן סירב אבא להתרחץ, ויהי מה. הזהירו אותו שאם הוא לא ילך להתרחץ, גם אחרים בצריף לא ילכו ודבר זה עלול לגרום אסון. אבא לא נכנע ואמר שאינו מבקש מאחרים שלא להתרחץ, אבל הוא ובניו לא ילכו וכך היה!"
"חיפשתי מחבוא במחנה", משחזר ר' שמואל. "הסתובבתי והגעתי לבתי הנוחיות שבקצה המחנה. מן הראוי שלא להביא תיאור של בתי הנוחיות בברגן בלזן", הוא מתאר. אבל החלטתי לשבת במקום הזה, עד יעבור זעם. לצידי נמצא אחד מגדולי רבני אמסטרדם, רבי יעקב יקותיאל נויבואר הי"ד, תלמיד חכם מופלג. הוא היה זקן ובכל זאת חויב לשמור כל יום במשך מספר שעות על 'ניקיון' בית השימוש. לא הסברתי לרב נויבואר את מטרת בואי, נכנסתי שם וישבתי שעות אחדות. זה היה סבל בלתי ניתן לתאור", מתאר ר' שמואל. כך קיימנו באותה שנה את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" בצורה מקורית".