נדמה שאחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בהיסטוריה של הקהילה היהודית בג'רבה היא הניסיון שנעשה לפתוח בית ספר ללימודי חול. בתוניס הוקם בית הספר הראשון של ארגון "כל ישראל חברים" (כי"ח) בשנת 1878, אולם כאשר ביקשו חברי הארגון להקים בית ספר דומה בג'רבה הם נתקלו בהתנגדות גורפת. היהודים במקום פשוט לא פקדו את בית הספר, ובסופו של דבר אויש המבנה על ידי מוסלמים.
בין מסורת ומשבר
היהודים בג'רבה לא רצו לעבור תהליכי מודרניזציה. הם ביקשו שלא להתנתק מהעולם הישן שבו היה לדת מקום מרכזי. הם הבינו שלימוד השפה הצרפתית איננו רק כלי להשתלבות בכלכלה המודרנית, ושביכולתו להוות גורם ליצירת קשר עם האוכלוסייה הלא יהודית ולשמש כזרז להתערבות והתבוללות חברתית ודתית.
חכמי ג'רבה התנגדו לחדירת כי"ח, ואף הוחל חרם נגד פתיחת בית הספר. על ההחלטה חתומים שבעה רבנים, "ושאר תלמידי חכמים וכמה מיחידי הקהל" (ראה: ר' משה כלפון, חקת משה, ג'רבה תשי"ט, דף ב ע"א).
פרופ' נחום סלושץ, מראשוני חוקרי האנתרופולוגיה היהודית שהגיעו לאי ג'רבה, הגיע למקום לראשונה בשנת 1906 (אחר כך ביקר שוב בג'רבה בשנת 1928), והוא מתאר בהערכה את עיקשותם של זקני העדה היהודית באי, ואת עמידתם על סירובם לפתוח בית ספר שלא תואם את השקפתם. כך הוא כותב:
ידעתי מה עוללה לנו ההשכלה השטחית המוצאת סיפוקה בחיקוי למה שהנוער לומד בארצות הנאורות, הייתי האחרון לתת לכוף על קהילה שומרת אמונים ומצוינת באהבת התורה, פתיחת מוסד, שסופו לקעקע את כל בירת המעוז למסורת ולמקורות החיים של היהדות.
התנגדות זו של יהודי ג'רבה יצרה הבדל שהלך והעמיק בינם לבין אחיהם יהודי תוניס. בתי הספר של אליאנס (כי"ח) יצרו אצל יהודי תוניס – כמו אצל רבים אחרים בעולם היהודי – הגדרה חדשה ומודרנית של הזהות היהודית, בסגנון של "צרפתים בני דת משה". עד היום יהודי ג'רבה גאים בכך שלא קיבלו על עצמם את בית הספר המודרני, ומאשימים את יהודי תוניסיה בלימוד השפה הצרפתית אשר הפכה לסמל לפתיחות כלפי החברה הסובבת וקבלת תחלואיה.
ואכן, יהדות ג'רבה היא מוצג מוזיאוני נדיר: למרות הטכנולוגיה המודרנית הקיימת באי, הקהילה למעשה לא עברה מפגש משמעותי עם המודרנה בחזית החינוכית והאידיאולוגית. בעת אשר בתוניס ההשכלה והמודרנה כבשו להם מקום של כבוד בחברה היהודית, בג'רבה הלכה והתרחבה שכבה של תלמידי חכמים, ולימוד התורה והדת נותרו במרכז החיים הקהילתיים.
בזכות תנור החמין
אולי סוד קיומה והמשכיותה של הקהילה הג'רבאית טמון בניחוחותיו של תנור החמין הקהילתי.
בכל יום שישי בבוקר, יהודי מבני הקהילה פותח את יומו בהדלקת תנור העצים. מאוחר יותר מוסלמי מבני המקום בא כדי להוסיף עצים ולחמם את התנור, על מנת שישמור על חומו במשך היום ולקראת השבת הקרבה ובאה. החל מיום שישי בצהריים בני הקהילה מגיעים למשפחותיהם ומביאים את בצק החלות אשר הכינו בבית לתנור הקהילתי. כולם מכנסים את החלות ביחד לתנור הגדול.
בתחילה לא הבנתי את סוד החלות. כיצד כל משפחה יודעת אילו הן החלות שלה? לבסוף הוסבר לי שלכל משפחה יש סימן מיוחד בקליעת החלות. למרות מאות החלות הנאפות ביחד בתנור, יודעת החלה את דרכה אל משפחתה.
זו, כמובן, רק ההתחלה. כשמתקרבת כניסת השבת, מגיעים גברים, נשים וילדים עם סירים בידם, ומניחים את סיר החמין בתוך התנור. כל סיר תופס לו מקום של כבוד בתוך התנור ונטמן במנוחה נכונה עד בוקר השבת, אז כל משפחה שולחת את שליחיה לקחת את האוצר שהיה טמון בתנור, והפיץ את ריחו לעבר כל העוברים והשבים. החמין התוניסאי, הידוע בפי כל בכינוי אריסה, ידוע בטעמו הטוב והנפלא. אולם כאשר מכינים את החמין בתנור עצים ולא על פלטת שבת, מתקיים בו "טועמיה חיים זכו", עד שהטועם ממנו מרגיש "מעין עולם הבא" בעולם הזה.
כל יהודי ג'רבה גרים ליד תנור השבת ולא מוכנים לוותר על הכנת מאכלי השבת המסורתיים בתנור זה. ההכנה של החמין המסורתי והטמנתו בתנור הקהילה מהוות גורם מאחד בקהילה. אין משפחה יהודית אחת שתוותר על המגורים יחד עם יהודים אחרים ועל השימוש בתנור בשבת.
גם אם התנאים הכלכליים מאפשרים למשפחות רבות לעבור לגור באזורים יותר יוקרתיים, וגם אם לכולם יש אמצעי חימום חשמליים מודרניים בבית, מסורת התנור מחייבת אותם להישאר בשכונה.
נדמה שסוד קיומה של הקהילה טמון בחום הפנימי של התנור המפיץ את חומו על הקהילה כולה. השמירה על התנור המשותף לבישול מאכלי השבת היא לדעתי סוג מסוים של רצון לשמור בקנאות על המסורת. החיים היהודיים סביב תנור השבת הם סמל ודוגמא לעולם יהודי שנשכח מליבנו בתפוצות ישראל.
ככלל, החיים היהודיים בג'רבה מזכירים לנו את השטייטל מהסיפורים. כל היהודים בשכונה הם שומרי שבת וכשרות. מסביב לחרא כבירא יש 'עירוב', המאפשר לטלטל את החמין ואת צורכי השבת מבית לבית ומתנור השבת לבתי היהודים. הגברים המבוגרים לבושים בבגדים המוסלמים הטיפוסיים והצעירים בבגדים מודרניים ורגילים, אך כל הנשים לבושות בצניעות, הילדים חובשים כיפה לראשם וכולם מגדולם ועד קטנם מדברים עברית.
יהודי המקום לא מדברים כמעט צרפתית, אלא ערבית ועברית. הנשים והטף שולטים בשפה העברית, מתוך הלימודים בבית הספר היהודי ומתוך התפילה הנאמרת בלשון הקודש.