מעשה שאירע:
באחד מבתי הספר נתבקשה מורה להיכנס ללמד תלמידות בכיתה מסויימת, שבשכבת כיתות ה'.
כשנכנסה, הבחינה כי כל הבנות יושבות בכיתה כשבגדי התלבושת שלהן מסודרות, מלבד ילדה אחת – שאיחרה לבוא לכיתה – שלבשה תלבושת מרופטת ומרושלת.
אותה ילדה התיישבה בסוף הכיתה, ובמשך השיעור נשענה על השולחן בחוסר מעש ובחוסר התעניינות בחומר הנלמד בכיתה.
המורה הבחינה שהילדה משדרת תחושת מסכנות מסויימת, ושעצם הימצאותה בכיתה נַעֲשָׂה שלא מרצונה של הילדה, אלא בגלל שחוייבה להגיע…
החלה המורה לברר אודות התלמידה, ואז נודע לה כי הילדה באה ממשפחה קשת יום, המונה אחת עשרה נפשות, שכל הילדים ישנים בחדר אחד, ובגלל כל הקושי והצפיפות וההמולה שבבית, אין להוריה את האפשרות לסייע לה בהכנת שיעורי הבית ולקדם אותה בחומר הנלמד – לכן היא מגיעה ללא חשק ללימודים, ובוהה באוויר במהלך השיעורים.
החליטה המורה לנסות לרומם את הילדה ולתת לה יחס מעודד בכיתה – אולי כך תוכל להשתלב יפה בכיתה.
באמצע השיעור קראה המורה בשמה של הילדה – "נעמי" – וביקשה ממנה לצלם לה דף מסויים מהספר, במשרד ביה"ס.
בהתחלה הילדה לא התייחסה לקול קריאת המורה, היא לא הורגלה שמישהו בכיתה מתייחס אליה – לא הילדות ובטח לא המורות… וכ"ש שמישהו יבקש ממנה לבצע איזו מטלה…
אך המורה חזרה לקרוא בשמה, עד שהבינה הילדה שהמורה בעצם פונה אליה…
הילדה קמה ממקומה, לקחה את הספר מיד המורה, ולאחר שצילמה את הדף חזרה לכיתה.
אח"כ שוב קראה לה המורה, ושיתפה אותה כי ברצונה לקשט את קיר הכיתה, ומבקשת שהיא – נעמי – תקנה מדבקות מסויימות בכסף שהיא תיתן לה, ותדביק באופן מסויים על הקיר.
גם את המטלה הזו ביצעה נעמי.
לאט לאט החלה המורה לקשור את הילדה אליה, שע"י שיהיה לה את ההתעניינות והקשר למורה, תוכל אח"כ גם לעניין אותה בחומר הנלמד בכיתה.
בינתיים כתבה המורה מכתבים להוריה, בהם היא מספרת שביתם נעמי מתקדמת ומשתלבת יפה בכיתה, מתעניינת בחומר הנלמד, ושהילדה היא בין התלמידות העירניות שבכיתה…
כך המשיכה המורה לפעול בדרך זו ולהתקדם לאט לאט.
הילדה החלה להרגיש טוב בכיתה (וגם בבית).
כשהבינה שהמורה מתייחסת אליה (ובעקבותיה גם התלמידות שבכיתה) – החליטה שעליה להפסיק לבוא לבית הספר במראה המרושל והמרופט – כיבסה וגיהצה את בגדיה, והופיע בצורה מסודרת לכיתה.
לאט לאט החלה גם בהכנת שיעורי הבית, ולנסות לשמוע ולהשתתף בשיעורים בכיתה.
במבחנים – חל שיפור לטובה… המורה ציינה לה בציון המבחן "מצטיינת פלוס" (הוסיפה לה תוספת מע"מ… והכל כדי להמשיך לעודד אותה).
בינתיים המשיכה הילדה לפרוח ולהתעלות בכיתה ובשיעורים.
לאחר כמה חודשים, לפתע הפסיקה הילדה להגיע לכיתה…
המורה, שראתה כי הדבר נמשך כמה ימים, צלצלה להורי הילדה, לברר מה נעשה איתה.
אבי הילדה ענה לשיחה והשיב למורה, כי לאחר שראה שהילדה פורחת בכיתה, ושהציונים שלה טובים, התייעץ עם רבו, וזה ייעץ לו להעביר את הילדה לפנימיה מסודרת, שם תוכל להמשיך לפרוח ולהתקדם בלימודיה, ולא תושפע מהתנאים שבבית.
'ומי את?' התעניין האב, וכשנודע לו שמדובר במורה מירי, הודה לה מאוד על שהחייתה את בתו וקידמה אותה ביותר…
♦♦♦♦♦♦
עברו יותר מחמש עשרה שנה. בינתיים המורה מירי עברה ללמד בבית ספר אחר.
נולדו לה ילדים בעצמה.
כשנולדו ילדיה הקטנים, חיפשה עבורם מסגרת של מעון מעולה באיזור – מעון עם יחס טוב וטיפול מסור, וכמובן מקום עם יראת שמים…
המליצו לה על מעון מסויים, שמנהלת המעון הינה אשת אברך, חרדית למופת – מעון שפועל על פי כל האישורים והתקנים הדרושים.
לאחר בירורים על המקום, הבינה שזהו מקום טוב עבור ילדיה.
לא התאפשר לה לקחת ולהחזיר את ילדיה הקטנים מהמעון, וביקשה מבנותיה הגדולות לעשות כן במקומה.
באחת הפעמים, הוכרחה המורה להוציא את ילדיה בעצמה, אמרה תודה לבעלת המעון, והחמיאה לה על הטיפול המסור בילדיה.
ואז ביקשה בעלת המעון שתועיל להיכנס פנימה, כי רוצה לדבר איתה על כמה דברים…
♦♦♦♦♦♦
– "האם את המורה מירי?"
– "כן".
"האם את לא זוכרת אותי…?" המשיכה לשאול בעלת המעון.
לפתע, נזכרה המורה כי מדובר בנעמי, התלמידה שלה מלפני שנים…
היא לא האמינה למראה עיניה. מולה ניצבת דמות של אשה אצילית ומסודרת, בעלת תואר ורישיון לטפל בילדים ולהפעיל מעון – "מה?!? באמת זאת את?"
השיבה נעמי לעומתה: "מורתי היקרה, אני רוצה להראות לך משהו…"
הלכה והביאה לפניה שקית עשויה ניילון, בה שמרה דפים ישנים ופתקאות ישנות נושנות – "האם את מזהה מי כתב את זה…?" שאלה – "אלו המכתבים שאת בעצמך כתבת לי ולהורי…"
"תדעי לך המורה" המשיכה נעמי, "כשהייתי ילדה, אף אחד לא רומם אותי, ואף אחד לא העניק לי תשומת לב, גם לא לרגע – עד שבאת את והרמת אותי!".
"ברגע שהתייחסת אלי, גרמת לי להבין שגם אני קיימת בעולם… – כך קיבלתי את הכוח לחיות… לקחתי את הפתקים שקיבלתי ממך, הקראתי אותם בבית לאבי ואימי, והבנתי שיש בי את היכולת להתקדם – אלו הפתקים שגרמו לי להתקדם ולהתעלות!"
"כיום אני נשואה לאברך. בעלי שוקד על התורה. אני מאפשרת לו כל הזמן רק ללמוד. יש לנו שלושה ילדים הלומדים בתלמוד תורה. אנחנו חיים באהבה ואחווה שלום ורעות – וכל זה בזכות העידוד שקיבלתי ממך!"
"מי יודע איפה הייתי נמצאת היום, איזה צורת חיים הייתי מנהלת, לולי הפתקים שלך…!"
(מתוך הספר "האמנתי כי אדבר")
♦♦♦♦♦♦
זה הכוח של העידוד!
על ידי העידוד זוכה האדם לקיים מצוות "גמילות חסדים" עם הנפש של הזולת!
צריך כל הזמן לרומם את הזולת ולומר מילים טובות – בזה מקנה לו את היכולת לצמוח ולגדול!
כאשר אדם משמיע לזולת דברי זלזול או השפלה – "שטויות, לא יצא ממך כלום!" – המסכן באמת יאמין שלא יצא ממנו תועלת או הצלחה…
מה שאין כן כאשר אתה מעריך ומרומם אותו – ע"י זה אתה נותן לו את הכוח להתרומם, לפרוח ולהשקיע בעצמו, וכך הופך להיות אדם לתפארת!
זה בעצם גמילות חסדים שבנפש.
והדבר נכון לא רק כלפי ילדים של אחרים… הדבר נכון גם כלפי הילדים שלך – בבית…
תרומם אותם! כל הזמן!
"ממש קראת יפה! כל כך נהנתי ממך בני המתוק! תחזור ותקרא לי את זה שוב… אני בגיל שלך לא ידעתי לקרוא כמוך, בלי עין הרע…אתה תיצמח, אתה תהיה משהו! אל דאגה בני, יש לך את כל הכישורים! אתה חביבי תהיה גאון!!!!"
וכך גם לרומם את הילדות:
"את יכולה להיות ממש מנהלת או מחנכת דגולה! איזה מילים ואיזה דרך ארץ שיש לך, זה מפליא לדעת שאת מבינה בכל… שאני מדברת איתך אני מרגישה שאני מדברת עם איזה פסיכולוגית מוכשרת…".
כך מרוממים את רוחם של הילדים!
ה' יתברך יערה עלינו רוח טהרה ממרום לרומם את בית ישראל. יהי רצון שנזכה לגאולה שלימה בקרוב. אמן.