הדבר הראשון שבאמצעותו יוכל האדם להגיע לידי זריזות, ולא ילך בדרכים עקלקלות ולהיכשל שוב ושוב – זה באמצעות התורה.
התורה מעצבת את ליבו, מדריכה וגודרת אותו, וכך מגיע הוא לגדרים וסייגים.
הן בעניין של בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום, זהירות בממון הזולת, בכל. זה לא סתם לחיות 'כאשר יעלה המזלג'. אדם שחי לפי התורה, אבל אם אין לו תורה – כיצד יידע איך לחיות נכון?
לכן דבר ראשון – תורה מביאה לידי זהירות (עבודה זרה כ:).
ספרי הקודש ומאמרי חכמים ז"ל – הם המדרכים את האדם 'את המעשה אשר יעשה', לא המדרש עיקר אלא המעשה (מסכת אבות א, יז), איך לבצע כל דבר ודבר בזהירות ולא יבוא להיכשל – אבל קודם כל לימוד תורה.
מאמרי חז"ל מעוררים את האדם על עיון העבודה, אך מוטל עליו לעיין במעשיו, שלא לעשות מעשים בלי התבוננות… 'עשיתי בסדר' – מי אמר לך שעשית את הדבר בצורה הטובה? האם התבוננתָ במעשיך…?
♦♦♦♦
ראיתי מעשה, המלמד אותנו מהי התבוננות של רגע, אשר יכולה להציל את כל חייו של הילד!
היה מלמד בת"ת, שקיבל שעון זהב באירוסין. אותו מלמד הביא את השעון לכיתה, והניח אותו על השולחן, כדי לדעת את השעה, להספיק את כל הלימוד שלו עם התלמידים. מידי פעם היה מסתכל על השעון, והשעון היה מורה לו בדיוק את השעה [לכן קוראים לזה מורה שעות, היום קוראים לזה שעון, אבל פעם היו קוראים לזה 'מורה שעות', שמראה לך את השעות]
לאחר ההפסקה, הרב רצה לראות את השעה, ופתאום גילה כי נעלם השעון – 'איך יכול להיות? אף אחד לא נכנס לכיתה…'? – המלמד רק יצא לסדר כמה ספרים בספריה, וכבר נעלם השעון!
הוא סגר את הדלת, אמר לילדים 'תשמעו, פה היה שעון, אתם רוצים עכשיו לתת את השעון או לא?'
לא היתה תגובה מאף ילד.
ציווה עליהם המלמד להרים את ידייהם, והחל לעבור ביניהם כדי למשמש בכיסיהם, למצוא את הגנב.
המלמד בדק תלמיד תלמיד, עד שהגיע לאחד התלמידים שאצלו השעון. אותו תלמיד חשב בליבו, 'אם עכשיו יגלה אותי הרב, כל העיר ידעו שאני גנב, ויתחיל לצאת עלי שם רע וכל חיי ילכו לאיבוד!'. מהסיבה הזו הוא פחד להודות קודם לכן…
המורה הגיע אליו הכניס את היד, מצא את השעון, אבל המורה היה בעל מידות אציליות, וגם בעל תבונה, תבונה של 'פדגוג' – מחנך דגול – אם אומר בקול רם כי 'נמצא הגנב, הנה השעון!' – בזה אהרוס את החיים של הילד!
המלמד הפיקח השחיל את השעון, והמשיך לבדוק ולחפש אצל שאר התלמידים, עד שסיים לחפש אצל כולם.
לאחר מכן אמר, טוב, אני רואה שהיה פה איזה יצר הרע גדול, שהוא גנב את השעון. יצר הרע, מה לעשות… הוא הגנב, אני יודע, זה לא אף אחד ח"ו, לא האדם עצמו לקח את השעון ועכשיו הביא אותו, אלא יצר הרע הוא גנב אותו ואני רואה שהוא עכשיו גם החזיר אותו, השעון הוחזר, ואני מאמין שבלי ספק הוא מבין שזה קלקול גדול שיכול לקלקל לו את כל החיים, והוא ודאי מתחרט, ויותר ודאי לא יחזור כמעשה הזה, וה' ייחזק אותנו ואתכם.
ולא נודע מי התלמיד שלקח את השעון כלל.
אתם רואים, אם חס ושלום היה מתגלה התלמיד – היה מאבד את החיים שלו – יוצא לתרבות רעה ולא נשאר בת"ת ואולי בעיר עצמה, אלא בורח למקום שלא יכירו אותו… אבל היה לו מחנך נבון בעל התבוננות.
והתלמיד למד מוסר השכל, כי הבין איזו תקלה יכלה להגיע אליו אם המלמד היה מכריז עליו…
יש לפעמים לצערינו, מורים שהם ללא רמת מישׂכל גבוהה של תבונה חינוכית ומוסרית, והם מסכנים את הילדים שהם מלמדים, מסכנים.. לדעתי הם נכשלים בחינוך.
♦♦♦♦
מישהו סיפר לי שבאיזה תלמוד תורה, בא אחד התלמידים שהיה מקנא בתלמיד אחר מובחר מאוד וכשרוני, ואמר למלמד 'אני עברתי ליד איזה חנות ושמעתי 'צעקה גדולה ומרה' – פלוני אלמוני מהכיתה גנב ונתן לחבירו!'.
המלמד האמין לאותו תלמיד. ומה קרה? הבחור השני, שכביכול 'קיבל מהגנב', טען מעצמו, כי לא קיבל מהחבר שנאמר עליו כי הוא הגנב, ולא היו דברים מעולם!
המלמד מנגד המשיך להאמין על מה ששמע וביקש מהתלמיד שיודה על האמת!
אותו תלמיד מסכן אמר כי הוא לא גנב, ולא עוד אלא שאפילו הוא לא היה באותה החנות! וביקש מהמלמד שיכנס שיחפש בצילומים שבחנות, ויראה שאכן הוא לא היה בחנות!
אך המלמד אטם את אזניו לשמע דבריו, וטען לעומתו 'אתה כן! שיקרת! ועדיין אתה ממשיך לשקר במצח נחושה!'
מה עשה המלמד? הדביק לו שלט על הגב שלו "זהירות גנב", והעביר אותו בכיתות שיראו, לְמַעַן יִרְאוּ ויִירָאוּ, שיקבלו מורא ולא יעשו כדבר הזה…!
והתלמיד שנטען עליו כי הוא 'גנב', לאחר המעשה הזה כבר נשאר, ואדרבא פרק מעליו עול לגמרי… מאותו היום כבר לא היה מסוגל לשמוע, 'לא דת ולא דין'…
ועל המעשה של המלמד, לא היה זה מעשה חינוכי – גם אם חס ושלום התלמיד אכן גנב, וכל שכן שהתלמיד בכלל לא גנב, וזועק בכל ליבו שהוא לא גנב! – לא זו דרכה של תורה ובטח לא דרך חינוך!!! ['לפי שיצא מן הכלל לא ללמד על כולו יצא'…]
וכל זה ממה? מחוסר התבוננות.
המעשה של המחנך הראשון (הסיפור הראשון) – הציל באמת את אותו תלמיד שגנב את השעון, ואילו מעשיו של המחנך השני גרם להפך, ה' ירחם.
הדרך הראשונה היא הדרך החינוכית הנכונה. אני מספר את הדברים הללו, שבעז"י שאם אדם יזכה לללמד פעם, שידע כמה זהירות צריך להיזהר בכבוד הזולת שלא לפגוע חס ושלום… 'יהי כבוד חבריך חביב עליך כשלך' (מסכת אבות ב, י), 'אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו' (שם, ב) – תחשוב אם הייתה במקומו איך היית מעוניין שיתנהגו איתך, ובאותו דרך שהיית מעוניין שיתנהגו איתך, אתה תתנהג איתו – בחסד ברחמים ובזהירות שלא ימחק הכבוד שלו!
אדם צריך להתבונן. כל מחנך צריך תבונה רבה וזהירות. כי בדברים האלה אין אתה יודע, מי יודע, אולי כשיגיע האדם לשמים, חס ושלום, יבואו יגידו לו שנכשל בחינוך של פלוני אלמוני, בך תלוי הקולר, כל המעשים שלו, אתה, חס ושלום.
[הוא ודאי ייתן דין על כל מעשה, אדם לא יכול להגיד שהכל 'בגללו'. אין 'בגללו'… היה לך ניסיון, ולא עמדת בניסיון הזה, עכשיו תלך תכפור בכל? זה לא שייך. כמו שכותב אור החיים הקדוש (דברים כט, יז), פן יש בכם איש או אשה.. נלך נעבוד אלוהים אחרים: אותו אדם טוען, כיון שיש בידו כל כך הרבה עבירות – על העבירה הזו התחייב כרת, ועל זה סקילה או שריפה – "עזוב אותי מכל השריפות האלה" ומבקש אותו האדם ללכת לעבוד עבודה זרה, ובכל יתחייב רק איסור אחד של עבודה זרה… "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך" (שם), חייב רק על דבר אחד שעובד עבודה זרה.. ועל זה באה התורה ואומרת, שאין הדין כן, אלא הוא יתן את הדין על כל דבר ודבר! "לא יאבה ה' סלוח לו"(שם)]
♦♦♦♦
צריך אדם להיזהר מאוד מאוד בכבוד הזולת, כי זה דבר חשוב ביותר.
וכמובן, גם בתוך הבית עם הילדים חייבים להיזהר לא לרמוס את כבודם גם אם טעו, ולהתבוננן לפני כל אמירה של ביקורת כדי לתת להם את האפשרות להבין את טעותם בדרך של כבוד.
ובלי ספק, גם האדם עם אישתו חייב להתבונן לפני כל הערה וגם הארה, ולזכור כי מחשבה של עוד כמה רגעים לפני שמוציאים את המילים מהפה, יכולה להציל עולמות שלמים!
יהי רצון שנזכה להתבוננות אמיתית. אמן.