"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹֽא יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו" (ויקרא כא, א).
הכהנים מוזהרים בזהירות יתירה במצוות נוספות עבור קדושתם שהתקדשו, ולכן נאסרו אף להיטמא למתים (ואיסור זה כולל לא לגעת בארון המת, ולא להיות באוהל המת, כגון מתחת לגשר שנמצא שם מיטת המת).
אמנם הפסוק הראשון בפרשה לכאורה כופל עצמו, "אֱמֹר אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן.. וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם", לכאורה היה די לומר "אֱמֹר אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי אַֽהֲרֹן לְנֶפֶשׁ לֹֽא יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו" ומדוע אם כן כפלה התורה לשון אמירה?
רש"י הקדוש מרגיש בקושיה ומביא את דברי רבותינו (יבמות קיד ע"א) "אמור ואמרת- להזהיר גדולים על הקטנים", היינו שהכהנים הגדולים מצווים להיזהר על ילדיהם הקטנים שלא יטמאו למתים, וזהו ביאור הפסוק "אמור"- לגדולים, "ואמרת"- שיזהירו את הקטנים, ומכאן למדו חז"ל לשאר מצוות התורה שיש חיוב על הגדולים להדריך ולחנך את הקטנים לשמור את מצוות התורה ולא לעבור על אזהרות ואיסורי התורה.
רבי יצחק הוטנר זצ"ל, היה גאון עולם וחריף, חי ולמד יחד עם אחד מגדולי בעלי המוסר של הדור הקודם, הגאון ר' שלמה וולבה זצ"ל. בשכונת הר נוף שבירושלים הוקמה ישיבתו בה לומדים תלמיד חכמים מופלגים ונקראת בשם "זרע יצחק". רבי יצחק הוטנר זצ"ל סבר שקטן פטור מכל המצוות ואסור לחייבו, והיה עומד בתוקף בסברתו שחינוך זה לא חיוב.
פעם אחת הגיע הרב לאחד מתלמודי התורה ושאל את המלמדים אם הילדים בתלמוד תורה מתפללים, הרמי"ם השיבו בשמחה וחיוך: "וודאי שהם מתפללים, אנו מחייבים אותם לבוא ולהתפלל בכל יום", כששמע זאת הרב השיב לרמי"ם שיש בכך איסור גמור ומוחלט לחייב את הנערים להתפלל, כיון שחינוך זה לא חיוב, ולא תצא שום טובה ותועלת בתפילה שמחייבים את הקטן להתפלל, כיון שעושה זאת מתוך אימה ופחד ולא בחשק ושמחה.
הרב המשיל להם זאת במשל מן החיים ואמר: "וכי יעלה על הדעת לצעוק ולאיים על אדם ולומר לו "מדוע אינך הולך לבקש מאת המלך?", זה לא שייך, התפילה זו זכות, הקטן צריך להרגיש השתוקקות והתרגשות, ותחושת מתנה שזוכה להתפלל, ואם עושה זאת מתוך חיוב אין בכך תועלת, ואדרבה דבר זה עלול לגרום חלילה להיפך, ולהשניא על הילד את נושא התפילה.
נפגשתי עם אנשים רבים שבאו ממרוקו, תוניס פרס וכדו' ועזבו את הדת, בסיבת הדבר טענו בפני שזה בעקבות שהיו מקבלים מכות וצעקות כדי שיתפללו, וזה גרם להם לשנוא חלילה את התורה והמצוות. הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל הבין זאת ואת הנזקים שעלולים להתפתח מדרך חינוך זאת ולכן עמד בתוקף שאין לחייב את הילד להתפלל או לקיים את המצוות, כיון שדין חינוך הוא לא חיוב, אלא צריך לפעול בדרכים ואמצעים להאהיב את התורה והמצוות על הילד ושיבין שזכות היא לו להיות עבד נאמן לבוראו ולעמוד בתפילה לפניו.
בעניין זה מסופר על רבי יצחק הוטנר זצ"ל בעצמו שלמד בישיבת בנו של הסבא מקלם, ראש הישיבה לא היה מסביר לו פנים ולא מרבה לדבר עמו, והדבר הקשה מאוד על רבי יצחק הצעיר, אך למרות הקושי הוא השקיע את ראשו ורובו בתורה הקדושה והמשיך בלימודו.
בערב יום הכיפורים קרא ראש הישיבה לאחד מרבני הישיבה ושאלו מה שם אמו של התלמיד יצחק הוטנר, הרב ניגש לרבי יצחק ושאלו לשם אמו, שמח רבי יצחק ואמר בליבו: "כנראה הרב רוצה להתפלל עלי ביוה"כ, איזה יופי", ניגש רבי יצחק יחד עם הרב לחדרו של ראש הישיבה כדי לומר לו את שם אמו, אך כשראהו ראש הישיבה נפנף בידו וסימן לו שיחזור לאחוריו. אין לו מה לעשות כאן, הוא עדיין לא הגיע למדרגה הראויה ולא תיקן מספיק את עצמו.
לימים סיפר רבי יצחק הוטנר שדבר זה גרם לו לעבוד על עצמו ולעלות עוד ועוד במדרגות הקדושה והיראה, לשקוד ולעמול בתורה בכל הכח והעמל, ולהביאו להיכן שהגיע, אך סיים הרב ואמר שהסכים יחד עם רבי שלמה וולבה שבימינו אסור לנהוג בדרך זאת, כיון שדבר זה עלול לשבור ולמוטט את הבחור, אלא בימינו חובה לחנך ולהדריך רק בדרך אהבה וחיבה, הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה (מנוסח התפילה-ברכות קריאת שמע). הדרך הנכונה היא לנסות לגרום לנערי הצאן להרגיש שאם הם לא מתפללים הם המפסידים, ולמשוך אותם לתפילה בהבנה והסברה במעלת התפילה ובמתנות והשגות הגדולות שאפשר להשיג על ידה, מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א,ד), אך לא לחייבם לכך כדי שלא לגרום להם חלילה שנאה לדבר, וכן הוא בשאר כל מצוות התורה.
אמנם יש חולקים על שיטת חינוך זו וסוברים שאדרבה אם לא ילמדם להתפלל ולקיים המצוות בעודם צעירים הם לא יתרגלו לכך, אך צריך בזה זהירות לא לחייב בחוזקה אלא להסביר להם את מעלת כל מצווה ומצווה וכנ"ל.