נעים מאד. שמה ברכה, אם לארבעה, משפחה מעולה. אור לקהילה. והיא מכורה.
קשה להקביל ולהגדיר את ההתמכרות המסוימת הזו. אין לה אח ורע גם לא בקבוצת תלויות היתר האנונימיות שהיא הייתה בה.
בקבוצה היו נשים שהגיעו כי היו תלויות יתר: נערה אחת הייתה תלויה מאד בחברה טובה שלה. אישה נשואה שהתחתנה הייתה תלויה עדין באמא שלה. ואישה אלמנה אחת נאה מאד בת ארבעים ושתיים הייתה תלויה מאד מאד בדייט שלה.
כולן כאחת סבלו מחוסר שליטה עצמית ומהתחננות והתרפסות בפני האנשים שהיו תלויים בהם.
ברכי מעולם לא סבלה מהבעיה הזו.
היא הייתה והינה בשליטה מלאה על מעשיה. היא לא מתקשרת לעולם ולא שולחת מכתבים. לא מתחננת ולא בוכה .
ובכל זאת. ההתמכרות שלה אורבת לה בכל פינה משך היום והלילה. היא נלחמת בה בשיניים מזה שמונה שנים. והיא חולה. מאד. חולה בסוד.
היא הייתה אצל פסיכולוגיות. נכחה בשלש סדנאות.
לפני כמה חדשים הצטרפה ל'תלויות יתר אנונימיות', שזוהי קבוצה העוזרת לעשות סדר בחיי הרגש על בסיס 12 הצעדים המפורסמים שעימם נגמלים המוני אנשים ברחבי העולם מכל מה שהם מכורים אליו.
הטיפול, שחשבה בתחילה שיעבוד, כי הפסיכולוגית אמרה לה גברת –חבל- על -הכסף -שלך –את מכורה -לכי- לקבוצת תמיכה, לא עבד.
היא הכירה שם אנשים נפלאים. נשים, יותר נכון. שפתחו לבבות ושיתפו אותה ואת כולן בכל מה שחלפו והיא מצאה את עצמה מעריצה כל אחת ואחת מהן, וגם הן -העריצו אותה בתורה. זה היה נורא נעים וחמים, במיוחד שהעריצו אותה.
אבל זה החזיק מעמד בדיוק לחודשיים.
אחרי חודשיים היא ענתה לטלפון. קיבלה מלוא חופניים מהסם, ניתקה, והחלה מעגל התמכרות נוסף.
הסנפה אחת, לגימה אחת, נאמר באחד הצעדים, וכבר הכל חוזר לקדמותו.
המכור אינו יכול בשום אופן להרשות לעצמו ליפול. כי נפילה קטנה איננה רק נפילה קטנה. נפילה קטנה פירושה: הכל חוזר לקדמותו. כאילו לא עברו חודשים של עבודה מפרכת וייסוריי איוב.
גמילה היא או הכל או כלום.
כי ההתמכרות, כמו אש עוצמתית ורבת כוח, נמצאת שם תמיד.
היא מחכה למכורים בסיבוב. רוצה להשתלט עליהם שוב, לאכול להם את הכבד. (פיזית- כשמדובר באלכוהול- ומטאפורית- כשמדובר משהו רגשי.) היא מעוניינת להיות אחראית בלעדית ומרושעת על כל מעשיו של המכור. להכתיב לו את סדר היום, להחליט מה יחשוב, ואיך ינהג.
ההתמכרות אוהבת במיוחד לראות את נתיניה צורחים על הילדים מחוסר סבלנות, בגללה, מאבדים עניין בכל דבר, פרט אליה, ונתונים אך ורק לשליטתה.
הבעיה העיקרית היא שהיא שתלטנית מהסוג הכובש: הדבשי, המלטף, הלוכד, רב הסבלנות.
יצר הרע בהתגלמותו.
מחלה לכל דבר.
רוב המכורים, ולא משנה למה הם מכורים, מסתירים ככל יכולתם את ההתמכרות שלהם, מה שמביא למועקות, לחרדות, להתנהגויות קיצון ולמאיסה כללית בחיים.
מכורים אמיתיים יעשו הכל כדי להשיג את ה'חומר'. ואין זה משנה אם זה ניקוטין, הירואין או רגש מסוים.
הם יגנבו, ישקרו, יערימו, ימכרו את כל היקר להם, כולל עקרונות וכללים מקדמת דנן.
את כל אלו עשתה ברכי, עד שהבינה שהיא מכורה.
הבעיה אצלה, שהחומר שלה הוא מסוג הדברים החמקמקים ביותר, הקשים להגדרה, והלא עומדים בשום אופן בקריטריונים של 'אלכוהוליסטים אנונימיים' על כל הואריציות שלהם, זאת, על אף שטווח הבעיות שמטופלות שם כל כך ענק. אבל איך אפשר להשוות סם, אלכוהול ואפילו תלות רגשית במישהו, לדבר האחר שהיא מכורה אליו?
אי אפשר!
ובכל זאת. היא הייתה מכורה. ועודנה, בעצם, בסיכון.
הרבה מאד כסף ושעות על יועצות ופסיכולוגיות שפכה ברכי עד שהבינה למה בדיוק היא מכורה. הרבה מאד מאד דמעות, ובעיקר כאב, כדי שיובהר לה באופן חד משמעי שהיא מכורה ליחס , לתשומת לב. מרבקי- חברה טובה. טובה מידי. אבל עם שתלטנות מובנית באופי, שיצרה קשר תלות הרסני.
ברכי לא הייתה תלויה רגשית ברבקי. אבל היא היתה תלויה ברוטינה המעוותת שיצר הקשר שלהן: תשומת לב מסוימת מאד, מריבה בעקבות חוסר תשומת לב, הכאב הזה, החד, הנוגע בעצב חשוף. של ההתכתשות המילולית עם הניתוק והעצב.
היא מכורה לתחושה הזו שהיא חיה כל כך ומאוד.
לכאב הזה, שבלעדיו לכאורה אין לה חיים.
להורמונים משתחררים מהראש כשהקשר המעוות מתקיים בצורת שיחה טלפונית מלאה התקוטטות- התפייסות- התנצלות- חרדה.
מכורה לחרדת הנטישה.
מכורה לעצב.
מכורה לידיעה שגם רבקי מרגישה ככה, והנה הנה יופיע המספר שלה על הצג. והיא תענה. והרוטינה תחזור מחדש.
התמכרות הזויה? אכן.
אבל התמכרות לכל דבר.
*
ג'רבה, 1940
הוא מטפס ועולה עם השקיק על העץ שלו, ענק, ענף ורחב ידיים, שמשולשי תכלת- שמיים וים- נשקפים דרך ענפיו.
לרגע הזה הוא מחכה כל היום.
המתוק. הלבדי. החופשי. תזקיק מרוכז של נחמה ושכחה.
ממול, בים, האניות הלבנות לבנות מאד, השחפים צווחים מאד, והדייגים פורשי הרשת והחובלים האחרים עסוקים בעליזות במלאכתם.
שתי ציפורים מקננות מעליו, הרוח מאווששת בעלים, וזה בדיוק השניה להוציא מהשקיק את הנוגה הלבנה- עיסה מוצקה ובתוכה בוטנים
המתיקות העזה מחלחלת אל גופו מיידית, והוא מתמלא בהנאה המכשפת, הנחמדה כל כך בהחלט ובפירוש משכיחה את כל הרעש, המהומה והבלגן השורר תמיד בכל מקום אחר פרט לכאן.
הוא לועס את הנוגה לאט לאט.
בנגיסה השישית הוא חדל: צעקות וצרחות נשמעות מכיוון השוק. בשניה הראשונה הוא חושב: מחפשים אותי! גילו שלא הגעתי לישיבה. נתפסתי!
אבל מיד מתעשת וקולט שהצרחות יותר מידי בהולות, כמעט מקוננות. ועם כל הכבוד לדאגת משפחתו, הוא לא נעדר יותר משעה.
הוא מתחיל לרוץ לכיוון השוק, השקית מתדלדלת מידו, הסוכר מאיץ את צעדי הילד הזריזים גם כך שלו: תוך דקה הוא שם: המהומה מגיעה מהסמטא שלו. מהדוכן שלו . מר' כדיר שלו. התקהלות של אנשים סביב משהו שעל הארץ. הוא משתחל בזריזות בין האשים ורואה שזהו ר' כדיר, מוטל על הארץ, ללא רוח חיים.
*
כמעט יממה מסתובב רפאל שמוט אוזניים, מבולבל ותוהה.
השמועה על ר' כדיר עשתה לה כנפיים בכל החררא כבירה שזוהי השכונה העיקרית בה התגוררו היהודים בג'רבה.
אמרו שהוא נפטר מרוב ערק. אמרו שמרוב נמקים ברגליים. אמרו שמרוב כאבים.
הרופא המקומי שלל את כל זה. הוא התעקש והסביר שהוא נפטר מרוב שומן. וממחלת הסוכר.
מחלה מסתורית למדיי, ושמה סוכרת, היא זו שגרמה לו להתעלפויות ולסחרחורות, לנמקים ברגליים, למוות.
"איך אפשר למות מרוב סוכר?" שאל את אמא שלו, כשישבה על מחצלת ופוררה בידיה גרגרי קוסקוס עבים לארוחת צהריים שלא אותו היום. "ממתי מתים מרוב שומן"?
היא משכה בכתפיה. לא היה לה מושג. לא היה נשמע לה כל העניין הזה. היא כאבה כמו כולם את כאבה של האלמנה שנותרה, והתכוננה יחד עם נשות האי הצדקניות לסייע לה ככל שתוכל, אבל להאשים אוכל – סוכר- במותו של אדם?? זה נשמע לה מופרך מעיקרו.
שומן בצפון אפריקה נחשב לברכה מרובה. אנשים שמנים היו אנשים בריאים. בחורות שמנות נחשבו לשידוכים מוצלחים ביותר. אם החתן הייתה מדוכדכת מאד, לו עלה בגורל בנה אישה רזה.
אנשים נפטרו בגיל חמישים וחמש, שישים. כל זה לא היה אכפת לרפאל העליז והשובב עד לאותו היום.
אבל באותו יום, כשיצאה הלוויתו של ר כדיר, אלמנתו מקוננת ובנותיו היתומות נראות מרוטות כל כך, ועין לא נותרה יבשה בקהל, הוא פתאום תפס את זה.
שומן זה לא טוב, וסוכר מזיק לבריאות.
אם הוא ימשיך לאכול ככה, סופו יהיה רע ומר. הוא מפסיק עם הממתקים האלו. ומיד.
*
הימים הבאים, קשים ומענים, התאווה למתוק כמעט כילתה אותו. הוא חשב על הנוגה שלו יום וליל. לא היה דבר שהוא רצה יותר מלסור לשוק.
אבל רפאל היה נער חזק.
הוא תפס עוד דבר: אם עכשיו, כשהוא "בתחילת הדרך", הוא כל כך שיכור (הוא אפילו לא ידע את המילה 'מכור'- לא בעברית ולא בערבית) אחרי הממתקים. מה יהיה בעוד כמה שנים, אם ימשיך ככה?
דמותו של ר כדיר, גוש ענק של שומן מדיף ניחוח ערק ונמקים, מוטלת על אדמת השוק, לא משה מעיניו.
הדרך לשם- רצופה בריחות בהתחלה קלות- משיעורי בוקר- ואחר כך כבדות יותר, מן הסתם, מדברים אחרים, שכן, מפעם לפעם הבחין רפאל בעובדה שהוא צורך יותר ויותר ממתקים על מנת להרגיע את הצורך שלו.
תהליך שהפחיד אותו פתע. על אף שלא ידע לקרוא לו בשם.
והוא החליט. וזהו . עם הסוכר הוא גמר. לנצח.
**
"ומה היה אחר כך?" שואלת ברכי, שישבה עד כה מרותקת והאזינה. סבא רפאל היה ידוע מאז ומתמיד כמספר סיפורים מעולה. "איך נגמלת מהממתקים, אם בכלל?"
עיני התכלת של סבא מחייכות בתוך הקמטים: "בטח נגמלתי. אם לא הייתי מפסיק, לא היית רואה אותי פה עכשיו בן שמונים… אחרי חודשיים שבהם התנזרתי מהמתוק, כבר לא התחשק לי יותר ובכלל. הסתפקתי בתמרים, וככה פשוט ניצלתי מסוכרת בטוחה".
"הלואי והיית זוכר את זה גם היום", קוראת סבתא ברכנה בתוכחה מהמטבח (ברכי קרויה על שמה, כנהוג בעדות יהודי צפון אפריקה). "היום הוא חזר לילדות ולא מפסיק לאכול סוכריות", היא מתלוננת.
"כן כן, אבל העיקר ששברתי את זה בגיל ההוא", מהמהם סבא. "כל העניין הוא השבירה. את מבינה?"
ברכי מבינה. מבינה מאד, אפילו. היא לוקחת מסבתא צלחת קוסקוס, מברכת ומתחילה לאכול.
**
ישראל תשע"ז
הטלפון מצלצל ומצלצל. היא במרחק קטנטן ממנו. כמה סנטימטרים ספורים בין היד למעבי התיק. אבל היא יודעת שהיא לא תענה.
היא בת שלושים וחמש.
ילד אחד. סבא שלה במקרה, בן ארבע עשרה.
בלי שום קבוצת תמיכה.
בלי שום הסברים.
בלי שעות על ספות הפסיכולוגים.
הבין לבד, קלט באין איש. עיבד בעצמו את הנתונים, והצליח למרות הפיתוי, הקלות שבהשגת הדבר, כשהנזק בו הוא די בגדר השערה- לנצח התמכרות.
כמה בריאות נפש צריך בשביל כזה דבר!
ומאדך, כמה חולי זה לתת להתמכרות להמשיך להכתיב את החיים.
איך אמר סבא רפאל? העיקר זה השבירה.