האי ג'רבה, 1940
שמי ים התיכון תכולים ובהירים כמו עיניו.
זה לא ממש עושה עליו רושם כרגע. הוא רוצה כבר שייעלמו, השמיים, וגם העיניים, שלהם, הבולשות.
הוא רוצה להיות כבר בשוק המקורה, בלי יותר מידי אור. 'אנשים לא ישרים אוהבים את החושך', חושב לעצמו רפאל בן הארבע עשרה, מחייך במבוכה עצמית ומזדרז וחומק אל הסמטה המובילה אל השוק, ה'סוק', כפי שכינו אותו בלשון המקומית. רק אז נרגעת מעט הלמות לבבו. והניחוח הכבד מכריע. כמו תמיד, את המצפון.
הוא מתחיל לצעוד בין הדוכנים. מלא באותו עונג בלתי נדלה מול המראות והריח: כוסברה, פטרוזליה, שמיר וכמון, כורכום קינמון. טריים. ניחוחיים. מלאי חיים. מכפרים על הטחב, משכיחים את העיפוש הקל השורר בחדר הקטן בו הוא אמור להיות עכשיו וללמוד. אצל הריבי, מר בוכריס.
לא עוד חדר סגור וניגונים מונוטוניים! הוא לבד, חופשי ומאושר. ובידיו מזומנים די והותר. והמון צורך, שתכף יתמלא.
האמת היא, שרפאל אהב ללמוד גמרא. הוא גם אהב לקרוא בתורה. אהב את הניגונים היפים. את האותיות הקדושות. את זה שהצליח לסלסל יפה מכולם. את הבזק ההערכה של מר בוכריס, הריבי, כשקרא בלי שום טעות את הפסוקים.
אבל השוק היה חוויה מסוג שונה לגמרי. הוא מילא את ריאותיו אוויר חופשי, צלול: המתיקות של הפירות, הסמיכות של הקמח, כשחוט דקיק ומריר של דגים מלפף את הכל.
רפאל לא מבזבז זמן. הוא ממהר אל סמטת חורי. הסמטא הכי חשוכה, הכי מושכת, הכי איומה והכי מופלאה ב'סוק' כולו.
הוא מזדרז ובא אצל הדוכן של ר' כדיר- ערימות על ערימות של חלביצה לבנה, נוגט, קוביות סוכר, שקדים ואגוזים ממותקים, תפוחי עץ מצופים סוכר ונעוצים במקלות ארוכים.
כדיר – איש יהודי שמן , עסיסי, וחסר שיניים כמעט, יושב על כיסא נמוך, אומר תהילים במנגינה נעימה, ומשגיח עליו מזווית עין. הכפתן שהוא עוטה על משמני בשרו הבלתי ייאמנו, מתוח, למרות עונקו, ופרצופו האדום והשמן נראה למוד כאבים.
"מה שלומך היום, רבי כדיר?" שואל רפאל. ברגליו של ר' כדיר צצו נמקים ומוגלות, שהרופא המקומי לא הצליח לרפאותם. וכן סבל מכאביי שיניים איומים.
לבד מריח הסוכר התמידי שאפף אותו, הייתה סביבתו של ר' כדיר מהולה בניחוח אניס- בשל הערק אותו הוא נאלץ לצרוך כדי לשכך את כאבי השיניים כמו גם את הכאבים ברגליו.
בג'רבה שליד טוניס, היה הערק מאז ומתמיד מזור ומרפא לכל תחלואי האי. כאב בטן? ערק. כאב גרון, ערק- מהול בתה חם ומתוק.
העובדה שרוב היום היה מבוסם מעט, מסתובב בתוך ענן פרטי משלו, עסוק במכאוביו ובמשככיהם, הקלה על רפאל לסמוך עליו שלא יפטפט, כמו גם שלא יבחין בכל מיני דברים ברורים כל כך להבחנה- כמו למשל שעכשיו שעת בוקר, בה כל הנערים הנורמליים מהאי עסוקים בלימוד. למשל שהוא צורך מידי יום כמויות אדירות של דברי מתיקה וסוכר, למשל שהוא מבזבז כסף על ממתקים יותר ממה שבזבז יהודי רגיל באי על אוכל לשבת.
לו היה זה נער רגיל, אולי היה כדיר חושד מניין לו הכסף, אבל ככל שמדובר ברפאל, לא היה טעם לחשוד: הגיוני שיהיה כסף לבנו של השיח המקומי, פרנס הקהילה היהודית באי ג'רבה, ונכבד הקהל- היהודי והגויי.
רפאל, בן שעשועים לאביו הגביר, קיבל דמי כיס ככל שחפץ. לו ידעו הוריו על כמויות הממתקים ועל השעות אותן בזבז כדי להשיג אותם, וודאי היו מונעים ממנו את התענוג. אבל הם לא ידעו. כמובן.
ולרפאל לא היה כל כוונה לידע אותם.
הוא לקח שקיק נייר והחל למלא אותה בסוכריות, בונבונים ו'נוגה' שקדים, הרבה מאד נוגה שקדים.
***
ירושלים, תשע"ז
היד של ברכי תחובה עמוק בתוך שקית ביסלי בצל. היא שולה את הטבעות הבצולות מן המצולות, מכניסה לפה ולועסת כאילו חייה תלויים בדבר הזה.
רק רגע. זה לא כאילו. זה באמת. בשניה הזו, ניתן לומר, שכל חייה תלויים בחטיף המנחם הזה, שעוד כמה דקות יהפוך בבטנה לעיסה נרפשת דוחה שתגרום לה לקבס אמיתי.
ברכי יודעת את זה, אבל לא מסוגלת לחדול. מה שהיא באמת רוצה זה, שמישהו ייקח ממנה את הבסלי המבחיל הזה על מונוסדיום גלוטומטיו, תמציות מאכליו וחומריו משמריו.
אחרי שייקחו לה אותו היא תבכה ותצרח ותבעט ותשנא את מי שלקח לה ותתגעגע נואשות לחטיף הרעיל שאין לה שום יכולת אמיתית לזרוק לבד מהיד.
היא שונאת ביסלי בצל. היא חולה על ביסלי בצל.
הוא משמין אותה בשניות, אבל הוא גם התשובה היחידה הנראית לבטן למצוקת הרעב המקומית ובעיקר- לשואת הלב האזורית.
היא אוכלת ברעש ובוהה בסרטון מטופש ששלחו לה במייל. מתרכזת בסרטון המטופש. מישהו שיחזר עיירה יהודית בשיר ׳מנחה, מנחה׳. היא מתעמקת בשיר שאין לי סיכוי להבין אותו מהסיבה הפשוטה שהוא לא באנגלית, וחוץ מהפזמון מנחה מנחה כל המילים מתגלגלות באופן מהיר ולא נהיר,
ומחכה.
מחכה שיעבור. הזמן והטירוף. מחכה שייגמר. הבלבול והסיגוף. מחכה שבסוף היא תתעייף, תצנח, תירדם ותפסיק להרגיש כבר. למען השם.
מלחמה. היא חושבת לעצמה. מלחמה. היא דבר שהמון רגש מעורב בו. המון ספרים כתבו על מלחמות ועל מה שחוללו מבחינה רגשית לאנשים. אבל אני רוצה לעשות הפוך: אני רוצה לכתוב ספר על רגשות שיצרו מלחמה.
היא מרגישה שהמלחמות שעוללו לה הרגשות, אינן פחותות מהרגשות שהתחוללו בעקבות מלחמות.
הבית שקט ורוגע.
שני ילדים מקסימים וחכמים שלה מנמנמים בתוך פיג'מות אנגורה שקנתה בלונדון בביקורה שם בחורף שעבר. שני ילדים אחרים שלה, גדולים יותר ומקסימים לא פחות עסוקים בלימודיהם ובחבריהם כמו כל בני נעורים נורמליים ואינם בבית.
אף אחד לא מבקש ממנה שתכין לו משהו לאכול. בעלה הנחמד והטוב אינו מטריח אותה מעולם בעניינים אלו. הוא לא זקוק לאוכל מבושל. כשהוא חוזר מהישיבה, מאוחר בדרך כלל, הוא מעדיף שורה של קרקרים עם סלטים וטונה . אחרי מאות קערות וסירים שתכולתם היקרה התקררה ונזרקה לפח, למדה ברכי לקח, והיא מבשלת לו רק בהזמנה מראש, או בשבת כמובן.
עכשיו הוא בישיבה. עובד כדי לפרנס אותה ואת ילדיה עטויי האנגורות. עוד מעט יתקשר לשאול אם היא רוצה שיביא פיצות ולחמנית חמות מהמאפיה הלילית הסמוכה, שיהיה למחר.
ברכי תענה שכן, אם לא קשה לו. בבקשה ותודה.
והוא ידאג לה ברכות- מה שלומה?? איך היא מרגישה? האם יש סיבה שבגללה היא נשמעת חלושה? מודאגת ממשהו? משהו לא הסתדר בעבודה?? מישהו העליב אותה ? כי אם כן שאגיד לו מהר והוא יטפל בו!
הוא יסיים בבדיחה ועוד אחת, וברכי תצחק.
ואז היא תנתק ותחשוב כמה השם טוב איתה.
כמה היא ילדה מפונקת.
כמה כפויית טובה וטפשה
וגם,
כמה רע היא מרגישה
כמה רע לה להרגיש ככה רע כל היום
כמה זה כואב
למה זה כואב.
למה רועדות לה הידיים ככה ולמה הלב דופק ככ מהר??? הרקות פועמות לפי הקצב וכל אזור הכתפיים הושם בסד דמיוני לוחץ.
מתי, מתי ייגמר הקריז הזה???