סימן מו – הלכות ברכות השחר ושאר ברכות
ובו ט' סעיפים
א כְּשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, יֹאמַר אֱלֹהַי (א) נְשָׁמָה. כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַתַּרְנְגוֹל, יְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה. (ב) כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ יְבָרֵךְ מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים. כְּשֶׁיַּנִּיחַ יָדָיו עַל (ג) עֵינָיו, יְבָרֵךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים. כְּשֶׁיֵּשֵׁב יְבָרֵךְ מַתִּיר אֲסוּרִים. כְּשֶׁזּוֹקֵף יְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים. כְּשֶׁיַּנִּיחַ רַגְלָיו בָּאָרֶץ, יְבָרֵךְ רֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. כְּשֶׁנּוֹעֵל מִנְעָלָיו, יְבָרֵךְ שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי. כְּשֶׁהוֹלֵךְ יְבָרֵךְ (ד) הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר. כְּשֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ, יְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה: הגה: אוֹ לוֹבֵשׁ הָאַבְנֵט הַמַּפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד) כְּשֶׁמֵּשִׂים כּוֹבַע אוֹ מִצְנֶפֶת בְּרֹאשׁוֹ, יְבָרֵךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה. כְּשֶׁיִּטֹּל יָדָיו, יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם. כְּשֶׁיִּרְחַץ פָּנָיו, יְבָרֵךְ הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי וְכו' וִיהִי רָצוֹן וְכו' עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי, עַד שֶׁיַּחְתֹּם הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַכֹּל בְּרָכָה אַחַת הִיא.
באר היטב (א) נשמה. אם בירך ברוך מחיה מתים במקום אלהי נשמה יצא. פר"ח: (ב) כשלובש. ל"ד שישן ערום אלא כיון שלובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו. פר"ח: (ג) עיניו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד': (ד) המכין. ומנהגינו אשר הכין:
ב עַכְשָׁו מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם נְקִיּוֹת, וְגַם מִפְּנֵי עַמֵּי הָאֲרָצוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אוֹתָם, נָהֲגוּ לְסַדְּרָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעוֹנִין אָמֵן אַחֲרֵיהֶם, וְיוֹצְאִים (ה) יְדֵי חוֹבָתָן.
באר היטב (ה) י"ח. אפי' לבקי מוציא אם מכוין בברכתו. יד אהרן ופר"ח ע"ת וברכת אברהם ועי' בשכנה"ג:
ג חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם מֵאָה (ו) בְּרָכוֹת לְפָחוֹת.
באר היטב (ו) ברכות. הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום וביום כיפור קצת פוסקים כתבו ליקח הדס בשמים ומשעה לשעה יריח ויברך. אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת. וקצת פוסקים כתבו דאינו נכון להריח ריח טוב ביום שציותה תורה ענות אדם נפשו ע"כ יותר טוב לסמוך על הפוסקים דעניית אמן דחזרת הש"ץ ועניית אמן אחר העולים בתורה ובהפטרה בכלל להשלים מאה ברכות ואז לא יצטרך ליקח בשמים או הדס להריח בהן עי' מגן אברהם ובהר"ם מטראני ח"א סי' ק"ד:
ד צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם (שֶׁעֲשָׂאַנִי יְהוּדִי) [שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי] הגה: וַאֲפִלּוּ גֵּר יָכוֹל (ז) לְבָרֵךְ כֵּן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) אֲבָל לֹא יֹאמַר שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁהֲרֵי הָיָה גּוֹי מִתְּחִלָּה (אַבּוּדַרְהַם) שֶׁלֹּא עָשָׂנִי עָבֶד, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי (ח) אִשָּׁה, וְהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת: שֶׁעָשָׂנִי כִּרְצוֹנוֹ.
באר היטב (ז) אשה. בב"ח משמע דלפי מ"ש בסעיף ה' גבי מתיר אסורים וכו' ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש וט"ז כ' דלא דמי להדדי ע"ש: (ח) לברך. פי' שיאמר שעשני גר מ"א ונ"צ וט"ז. ובשכנה"ג כ' שהיותר נכון שיברך שהכניסני תחת כנפי השכינה ע"ש ושל"ה והב"ח ופר"ח פסקו שאין לברך ברכה זו כלל רק השנים עבד ואשה ע"ש. וכ"פ בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' ח' והיד אהרן העלה להלכה דגר יוכל לברך שלא עשני גוי דהכוונה שלא עשני שאשאר גוי ע"ש:
ה אִם קָדַם וּבֵרַךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ מַתִּיר אֲסוּרִים, לֹא (ט) יְבָרְכֶנָּה.
באר היטב (ט) יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל. דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ומהרש"ל וב"ח חולקים וס"ל דאפי' אם בירך זוקף כפופים יברך מתיר אסורים ועי' הלק"ט ח"א סימן (י"ז) [קי"ז] שכתב דעכשיו שנהגו לאומרם על הסדר אין קפידא בדיעבד ע"ש אבל המ"א וט"ז כתבו להקל בספק ברכות ע"ש ועי' בתשו' מטה יוסף ח"ב סימן ח':
ו יֵשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וְאֵין דִּבְרֵיהֶם נִרְאִים: הגה: אַךְ מִנְהָג פָּשׁוּט בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַזִּים (י) לְאָמְרָהּ.
באר היטב (י) לאומרה. בכוונות כ' לאומרה בהזכרת שם ומלכות וכן כ' הב"ח וכן מנהגינו:
ז יֵשׁ נוֹהֲגִים לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת נוֹסָפוֹת עַל (יא) אֵלּוּ, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם.
באר היטב (יא) אלו. כ' ט"ז גם מגביה שפלים אין לאומרה והאומרו אין גוערין אותו אבל ברכת סומך נופלים גוערים אותו עמ"א ומ"ש הט"ז על הרא"ש מברכת פדיון בכור ומברכת בתולים ע"ש עיין בהלק"ט ח"א סי' רכ"ד ובפרי חדש סי' נ"א:
ח כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ, אִם לֹא נִתְחַיֵּב בְּאֵיזֶה מֵהֶן, כְּגוֹן שֶׁלֹּא שָׁמַע קוֹל הַתַּרְנְגוֹל, אוֹ שֶׁלֹּא הָלַךְ, אוֹ לֹא לָבַשׁ, אוֹ לֹא חָגַר, אוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן מְבָרֵךְ (יב) אוֹתָן, דְּאֵין הַבְּרָכָה דַּוְקָא עַל עַצְמוֹ, אֶלָּא מְבָרְכִין שֶׁהַקָּבָּ"ה בָּרָא צָרְכֵי הָעוֹלָם. וְכֵן הַמִּנְהָג וְאֵין לְשַׁנּוֹת (טוּר וְתוס' הָרֹא"שׁ פֶּרֶק הָרוֹאֶה וְרַ"ן פ"ק דִּפְסָחִים וְכָל בּוֹ).
באר היטב (יב) אותן. ואפי' סומא וחרש פר"ח ע"ש וכ"כ המקובלים אבל המ"א כ' דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי ע"ש:
ט לֹא יִקְרָא פְּסוּקִים קֹדֶם בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמְרָהּ דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָחוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם אֶלָּא דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וְנָכוֹן לָחוּשׁ לִסְבָרָא רִאשׁוֹנָה: הגה: אֲבָל הַמִּנְהָג כִּסְבָרָא אַחֲרוֹנָה, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי (יג) הַסְּלִיחוֹת מִתְפַּלְּלִין הַסְּלִיחוֹת וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה עִם סֵדֶר שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וְכֵן בְּכָל יוֹם כְּשֶׁנִּכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹמְרִים כַּמָּה פְּסוּקִים וְתַחֲנוּנִים וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה, וְנָהֲגוּ לְסַדֵּר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִיָּד אַחַר בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (וְכֵן מַשְׁמָע בְּתוס' וּמָרְדְּכַי פ"ק דִּבְרָכוֹת) וְטוֹב לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית אַחַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגו' בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי לִפְעָמִים שׁוֹהִין עִם קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, (יד) וְיוֹצֵא בָּזֶה (טוּר):
באר היטב (יג) הסליחות. עיין סימן תקפ"א מש"ש: (יד) ויוצא בזה. אך לא יכוין לצאת אא"כ ירא שהציבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי קריאת שמע עם הציבור ולקרות אותה כדינה בברכותיה ולסמוך גאולה לתפלה. ב"ח. רש"ל כ' לומר גם כן פרשה ראשונה: