הגרביים של סבתא
בחור קיבל מסבתו האוהבת מתנה לבר-מצווה – גרביים. הוא מעולם לא החליף ולא כיבס אותן, וגם כשהיה מתרחץ, היה חוזר לאותם הגרביים. הריח היה איום ונורא. למרות שהיה בחור חברותי, מעטים היו מוכנים להתקרב אליו. היה לו חבר אחד טוב, ממש מסירות נפש ורפש.
משום מה, היו לו בעיות בשידוכים וכאשר סוף סוף היה נפגש עם מישהי, מיד היא היתה בורחת ממנו, בגלל הריח. החבר היה אומר לו כל הזמן להחליף גרביים, אבל הוא היה אומר שבכלל אין לו ריח לא טוב, וגם אם יש, זה בוודאי לא בגלל הגרביים.
הוא פנה לשדכן מוצלח, ולאחר ששילם טבין ותקילין, הוא מצא לו שידוך מוצלח, בחורה נאה וטובה, רק שהיה לה מום קל, היא היתה תתרנית (חסרת חוש ריח). כמובן שהשידוך התאים, ונקבע תאריך לחתונה. החבר הנאמן החליט שהוא יודע מה לקנות לו מתנה לחתונה, גרביים, והוא חייב להביא לו אותן לפני החתונה, כדי שהחתן ילבש אותן, ולא יהיו בושות (שאנשים לא יברחו). החתן קיבל את הגרביים החדשות והתחייב לחברו שהוא ילבש אותן בחתונה שלו.
החבר הגיע באיחור קל לחופה. הוא ראה שהחתן והכלה תחת החופה, אבל הרב, העדים, הצלם וההורים, כולם מחוץ לחופה, רחוקים מאוד, עם אטבי כביסה באף…
החבר נזף בחתן, ואמר לו: "קניתי לך גרביים חדשות, במיוחד לחתונה, מדוע לא גרבת אותן?! הרי התחייבת!"
השיב לו החתן: "אני אכן לובש אותן… ידעתי שלא תאמין לי ולכן הבאתי גם את הגרביים הישנות", תוך כדי שהוא הוציא מכיס חליפתו זוג גרביים דהויות ומצחינות…
הנמשל:
התשובה כוללת: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד שלא לשוב לזה החטא, אבל אם אנו חושבים לחזור אח"כ לסורנו ולהמשיך לעשות עברות, אנו למעשה משאירים בכיס את העוונות, והצחנה ניכרת. אבל אם האדם עוזב את החטאים ומקבל על עצמו שלא לשוב לסורו, אז הוא זוכה להיות (כלשון הרמב"ם): "אהוב ונחמד קרוב וידיד"!