מאת: חיה הרצברג
כשאנחנו רואים את החילונים מבחוץ, אנחנו מרחמים עליהם מאוד. העולם כל כך אוכל אותם, טורף אותם, מנהל אותם בדרך חיים שלא מתאימה לעדינות הנפש של היהודי. הם חיים מכל הבחינות בטעויות קשות ומזעזעות ומכאיבות. הלב ממש נשבר, רק לבכות ולהתפלל עליהם כל הזמן. מסכנים איך הם חיים, מסכנים איך הם גדלים, מסכנים איך הם מתחתנים, מסכנים איך הם מתגרשים.. די, רחמנות! אין להם מה שיאסוף אותם!
אבל כמו שלחילוני יש את הריחוק שלו, גם לחרדי יש את הריחוק שלו. חז"ל הכינו אותנו מראש, שלא נהיה מופתעים, (אבל כמובן, יצר הרע צנזר את זה מתוכנית הלימודים הרשמית) הם אמרו שבדור הזה, לקראת בוא משיח, לגלות של שומרי תורה ומצוות קוראים גלות שבדעת.
מה היא גלות שבדעת?
איפה שהיה אמור להיות לך מחובר, שם יצר הרע עושה כל שביכולתו שיהיה לך מנותק. היצר הרע לא פראייר. הוא יביא לך את זה בציטוטים משובשים מכל הספרים הקדושים. מאיפה הוא יביא לך את זה? מאתר חילוני חלילה? מה פתאום. לזה הרי לא תקשיב, תבין שזה רע ותסתום את האוזניים. אז הוא מביא את זה מבפנים. הוא נכנס לכל מקום והוא מביא את המזון הבריא באופן מקולקל.
למה?
כי הוא נלחם עלינו.
כי ככל שנחזור לפשטות ולתמימות, להיות ילדה שמאמינה שיש לה אבא שהולך איתה כל הזמן, והיא יכולה לדבר איתו וגם מדברת איתו. וכשהיא רוצה לגדול, הוא עוזר לה. וכשהיא רוצה לגדול עוד, הוא עוזר לה עוד. וכשהיא נופלת, אז היא אומרת לו. מה עוד היא יכולה לעשות חוץ מלומר לו? ילד נורמלי בריא בנפשו, כשקורה לו משהו מפחיד, הוא רץ לאבא ולאימא. נשברה לו הכוס שאמרו לו לא לגעת בה. למי הוא ירוץ? לשכנה? הוא רץ לאבא ולאימא. אימא הזהירה אותו לא לגעת והוא כן נגע וזה נשבר ומי שתכעס עכשיו זו אימא וגם מי שתיתן עונש זו אימא. ובכל אופן הוא רץ לאימא. אמא בכל מקרה יותר אוהבת מכועסת. השם בכל מקרה, מה שלא יהיה, אוהב אותנו אהבה שלא תלויה בשום דבר, ובטח שלא נעלמת גם אם אנחנו מועדים ונופלים.. זאת אמת פשוטה שכתובה בתורה במפורש בלי סוף פעמים אבל גם על השידור הזה השתלטו.
אנחנו אמורים לרוץ לאבא ובלבלו אותנו כל כך, שאנחנו מפחדים ממנו ולא רצים אליו.
סנן פנימי
נראה שהדור שלנו צריך המרה של הדיבורים לאופן שבו הם יחיו אותו ולא ימיתו אותו. האחריות שלנו היא לחפש. לבדוק. להתפלל: ריבונו של עולם תעזור לי למצוא את מה שנותן לי עיניים נוצצות ורצון לקום בבוקר לעבודת השם. שלח לי דיבורים שיגרמו לי לרצות לשחק את המשחק.
כל דיבור שגורם לי לרפיון ידיים ולחלישות פנימית ולנמיכות רוח, סימן שהוא לא מהקדושה. לא משנה מאיפה מצטטים אותו. זה כמו אוכל טוב שפתאום התקלקל. הבאתם לי אותו לא נכון. איכשהו, כפי שזה הוגש אליי, אותי זה חונק. האחריות היהודית שלי היא לחפש גרסה שתביא אותי הלאה, קדימה, קרוב ולמעלה, בדרך שאני מסוגלת לעמוד בה. אמן.