שנת 1881 היא תאריך מפתח בתולדות היהודים בעת החדשה. זה התאריך שגרם לרעידות אדמה גדולות, אשר גליהן עברו ברחבי הקהילה היהודית במזרח אירופה, שמרכזה ב"תחום המושב". אזור זה נמצא במזרח רוסיה, ורוב יהודי רוסיה אולצו לחיות בו.
הסיבה שלעתים קרובות ניתנת לשינויים אלה, היא הפוגרומים, שבוצעו באותה השנה ביהודים, בעקבות הרצח של הצאר הרוסי, אלכסנדר השני. ברצח זה האשימו בעיקר את היהודים. ואכן, הפוגרומים היו הזרז לחיפוש הרוחני, שהניח את היסודות לרוחות החדשות שנשבו בכל הקהילה מאז ואילך. אבל, לא תמיד מבינים שהיה גם גורם דמוגרפי חשוב למאורעות של אותה השנה.
הפוגרומים במזרח אירופה במאה ה-19 כוונו נגד הקהילה היהודית, שהייתה בתהליך של גוויעה ברעב. הסיבה העיקרית למצב זה הייתה ההתפוצצות אוכלוסין של היהודים בקהילות אלה. מזרח אירופה באופן כללי ואזור תחום המושב באופן מיוחד, היו האזורים הנחשלים ביותר באירופה מבחינה כלכלית. הקהילה היהודית הייתה במצב קשה במיוחד. ההגבלות על היהודים והאיסור להחזיק באדמות דחקו אותם למקצועות שוליים, שמהם נאלצו להתפרנס, ואפליה של השלטון באופן כללי – בשל כל אלה הם היו בצרה בכל מקרה. אבל, להתפוצצות האוכלוסין של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19 היו עוד סיבות, שמעולם לא הוסברו כראוי.
אמנם אוכלוסייה זאת גדלה במשך דורות רבים, אבל בשמונים השנים הראשונות של המאה ה-19 היא גדלה באופן יוצא מן הכלל. בשני דורות אלה קפץ מספרם ביותר מ-500% – ממיליון בערך בתחילת התקופה עד ליותר מ-5 מיליונים בשנת 1880.
תגובות למשבר: אידיאולוגיה ודמוגרפיה
כצפוי, בתנאים אלה, המצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית הידרדר במהירות – ואפילו בתחילת תקופה זו היה מצבם קשה מנשוא! התוצאה הייתה התרחבות רבה של עוני ושל רעב. הקהילה ומוסדותיה היו במצב קריסה. ועל רקע זה פגעו הפוגרומים בקהילה. מה הפלא, אם כן, ששני הביטויים של המשבר היו אידיאולוגיים ודמוגרפיים?
שתי תגובות אידיאולוגיות
מצד אחד, התגובה הייתה אידיאולוגית, כיוון שלרבים – ובמיוחד לנוער, היה ברור שאין עתיד במזרח אירופה, אלא אם כן יתחילו לקחת את גורלם לידיהם בדרך זו או אחרת. היה עליהם לשנות את מצבם בעצמם, ולא לשבת בחיבוק ידיים, בתקווה עיוורת שמצבם ישתפר באופן טבעי. רבים החלו להצטרף לשורות המחנה הסוציאליסטי המהפכני. התגובות האידיאולוגיות האלה באו תוך זמן לא רב. התגובה האחרת, הדמוגרפית, הייתה מידית.
התגובה הדמוגרפית
מיליונים מיהודי מזרח אירופה הגיבו כלפי המצב החדש שיצרו הפוגרומים, בהחלטה לעזוב את רוסיה ואת מזרח אירופה באופן כללי. כשהחל גל הפוגרומים עזבו את מזרח אירופה אלפי יהודים, אחר כך – עשרות אלפים, ולבסוף – מאות אלפים ומיליונים. הם הסתערו על אזורים מבטיחים יותר בעולם המודרני. הרוב ביקשו להגר לאמריקה.
אמריקה נראתה ליהודים "ארץ הזהב" [ביידיש: "די גולדענע מדינה"], שזהב מתגלגל ברחובותיה ממש. היא נראתה להם מקום שמהגרים יכולים לשפר בו את מצבם הכלכלי ולפלס את דרכם למעלה תוך זמן קצר. היה זה המיתוס של אמריקה יותר מאשר המציאות, אשר גרם להם לנוס בבהלה אל הארץ הזאת.
מעניין לציין, שעל אף שאמריקה הייתה היעד של כל אחד כמעט, רבים מהמהגרים מעולם לא הגיעו לשם, אלא למקום אחר לגמרי. היו לכך סיבות מגוונות, ובהן: סוכני נסיעות מושחתים, מחסור בכספים ומאמצים של נדבנים מסוימים, שהייתה להם תכנית אחרת לגבי המהגרים. כך, רבים מצאו את עצמם בחלקים אחרים של העולם. רבים עברו למערב אירופה, בעיקר לבריטניה. אחרים עברו לדרום אמריקה. אבל הרוב הגדול אכן הגיעו לארצות הברית. שם, תוך זמן קצר, הם היו השכבה הגדולה ביותר מבחינה מספרית בין כל הקהילות היהודיות של ארצות הברית.
מבחינת הזמן היו מהגרים אלה ממזרח אירופה הרובד השלישי של הקהילה היהודית בארצות הברית, ומנקודת מבט זאת מצבם לא היה שונה מזה של קהילות אחרות, אשר מהגרים חדשים מצאו את עצמם בהן. כמעט כל המתיישבים היהודים הוותיקים (הרובד הראשון) היו ממוצא ספרדי, אשר אבותיהם נמלטו מספרד ומפורטוגל במאות הקודמות. הם הגיעו אל העולם החדש בתקווה להימלט מרדיפות דת.
ברובד השני היו מתיישבים יהודים, שבאו בעיקר ממרכז אירופה באמצע המאה ה-19 ממניעים רבים:
כלכליים, דתיים ופוליטיים. בשנות ה-70 של המאה ה-19 עשו כמה אלפי מתיישבים ממזרח אירופה את דרכם אל ארצות הברית, אבל הייתה זאת רק הקדמה לשיטפון, שזרם בעשורים שלאחר שנת 1881. בסך הכול בשנים אלה היגרו יותר מ-2 מיליוני יהודים אל "הארץ המובטחת" החדשה.
רוב המהגרים החדשים האלה פגשו מציאות קשה ולפעמים אף איומה, מציאות שונה לגמרי מן החלום, שחלמו כשהיו ברוסיה. ההשתייכות האכזרית למעמד הנמוך ביותר הייתה מנת חלקם של רבים מהם. הם הועסקו בתנאי ניצול בערים הגדולות של אמריקה, כגון: ניו-יורק, פילדלפיה ושיקגו. בערים אלה ובאחרות התפתחו גטאות יהודיים גדולים, מרכזים עלובים של עוני עלוב ושל חולי חברתי (התפתחות דומה הייתה בערים בארצות אחרות, למשל: בלונדון).
בשלב זה ראוי לציין שתהליכי העיור והירידה למעמד הנמוך ביותר (הפרולטריון) לא התרחשו בשנים אלה רק אצל היהודים, שהגיעו אל הערים של העולם החדש ממזרח אירופה. ניסיון דומה היה גם מנת חלקם של היהודים שנשארו שם. חשוב לזכור: למרות ההגירה העצומה ממזרח אירופה, התוצאה הסופית שם הייתה רק ניקוז של עודפי אוכלוסין. גודלה של אוכלוסיית היהודים באזור תחום המושב היה יציב עד ערב מלחמת העולם הראשונה, כשהיו בה כ-5 מיליוני יהודים, וזאת על אף שיצאו משם כ-2.5 מיליונים ב-30 השנים שקדמו לה.
רבים מהיהודים, שנשארו במזרח אירופה בשנים אלה, נמשכו אל הערים הגדולות, שהתפתחו כתוצאה מהשקעה בתעשייה ומכוחות כלכליים אחרים. בערים, כגון: אודסה, ביאליסטוק, לודז' ובמיוחד ורשה, התפתח מעמד פועלים יהודי גדול. ורשה הייתה ענק – הקהילה הגדולה ביותר בעולם, עד שניו-יורק השיגה אותה.
לגבי העולם היהודי כולו ניתן לומר שלפחות ליהודים האשכנזים (הרוב המוחלט של היהודים בזמן זה), היו אלה שנים של קשיים גדולים אך גם שנים של התפתחות עצומה ושל שינוי. בערים של העולם החדש התנאים האכזריים, אשר דור המהגרים סבל מהם, השתנו תוך פחות מדור אחד למציאות כלכלית וחברתית טובה הרבה יותר. באופן כללי יהודים אלה היו בתנועה כלפי מעלה.
לעומת זאת, בערים היהודיות הגדולות במזרח אירופה המצב השתפר רק אצל מעטים. הרוב הגדול נשאר שקוע במעמדות הפועלים. היו לכך שתי סיבות: הגידול המוגבל בצמיחה הכלכלית באזור כולו, וחוסר בשוויון הזדמנויות להתפתחות כלכלית – ליהודים באופן מיוחד.