אלישבע הינה עלמה מכובדת מאד, סמל לדוגמא ומופת בהחלט. זה מתחיל מזה שהיא תפארת למשפחתה וממשיך בהערצתן של נשות הקהילה האחרות אליה. ויש, בהחלט יש – מה להעריץ.
אלישבע לב הינה אשת אברך העמלה על פרנסת הבית ועל תחזוקתו מאלף ועד תו, למן השעות המוקדמות של הבוקר ועד סוף היום. חמשת ילדיה נראים בכל שלב של היממה כאילו יצאו הרגע מתחת למגהץ: מעומלנים, מחוייכים, מסולסלי פאות להפליא. השעון יכול לתקתק בקצב ביתה המושקע, בארוחות המזינות המוגשות תמיד במועדן, הסדר והניקיון המופתיים, והכל – לבד, בלי עוזרת. שכן משטר חסכנות מסויים מתחייב כשהבעל שקוע באהלה של תורה.
בן ציון לב, הבעל היקר – אברך משי הידוע בקהילה למן בחרותו. הוא באמת אחד לאלף – יושב ושוקד על התורה הקדושה. בערבים הוא מוסר שיעורים לנערים ובכך מסייע בפרנסת הבית.
אלישבע היא כתבת וסופרת מוערכת בציבור החרדי. מקום עבודתה הוא בניין העיתון, באגף האחראי על החוברת המצורפת ליומון השבועי, ומכילה כתבות לבית ולמשפחה. כתבותיה מאלפות, טוריה משעשעים וסיפוריה מלאי מוסר וחן.
הצופים מן הצד, כולל הקרובים שבהם – בטוחים שאלישבע מתעוררת כל בוקר מחדש ליום פורה ומלא עשיה, סיפוק ואושר. אלישבע מחייכת כשהיא משוחחת עם חברותיה, מכרותיה ונשים אחרות שהיא פוגשת בשכונה. היא מחייכת בבוקר כשהיא באה לעבודה, היא מהנהנת ומבצעת במסירות של ילדה טובה את המטלות שמבקשת ממנה הבוסית – עורכת החוברת, שהיא אמנם צעירה מאלישבע, אבל נמצאת שם מתוקף היותה ביתו של המנכ"ל. היא אכן מעריכה מאד את אלישבע, כמו כולם, ואת העובדה שהיא עובדת קשה כל כך על מנת להחזיק בית של תורה.
אבל לפעמים, והפעמים האלו רבות מאד – היא נראית לאלישבע עצובה מאד. ולפעמים, שגם הן רבות למדי – היא מתנהגת בקשיחות ובאטימות, ועל אף שאלישבע מבוגרת ומיומנת ממנה, היא בוחרת להיות קשוחה באופן בלתי רצוני. אלישבע מכנה אותה גברת מן על אף שהכירה אותה כבר מילדותה כשאז היא היתה פשוט מירה'לה, ורוב הזמן היתה מנוזלת ומוזנחת רגשית.
המהפך, גם אם קטן ומעורפל בתחילתו ולא ממש ברור, חל באותו היום בו הגיעה אלישבע לעבודה, ומצאה על המחשב את המשימה היומית – לנסוע לבית אבות ולהכין כתבה על סיפור חייה של ישישה עם סיפור חיים מרתק,
"בוקר טוב", ההודעה ריצדה על המחשב כמחכה זמן רב, "היום אני רוצה שתיסעי לבית האבות 'הורינו' היוקרתי שבצפון העיר, ותפגשי את אנה מלץ – אישה בת שמונים פלוס, ניצולת שואה. היא הוחבאה אצל משפחה גויה בכפר ליד פאריז ויש לה סיפור חיים מעניין מאד. אנחנו רוצים את הסיפור שלה השבוע במגזין.
תעדכני אותי כשאת יוצאת.
תעדכני כשהכתבה מוכנה.
הכתבה צריכה להיות מוכנה עד שבע היום.
תעדכני.
יום נפלא!".
משום מה, הכיתוב הזה המרצד בעקשנות, היה קש שובר מאד. בהתחלה היא הבינה שאיכשהו, פיתחה סלידה עמוקה למילה "תעדכני". אחר כך קלטה שפתאום תיעבה עד עמקי נשמתה את ה"יום נפלא". הברכה הזו של היחצניות, שתמיד מצורף אליה פרצוף מחייך.
ואז תפסה, שהיא פיתחה סלידה להמון דברים כאלו בזמן האחרון.
היא הרגישה סלידה מקצועית.
היא התקשרה להזמין מונית, תיאמה עם מזכירת בית האבות, ונסעה לאנה בת השמונים – ניצולת השואה בעלת סיפור החיים המדהים שהעורכת רוצה למגזין.
ולא ידעה, שהנסיעה הזו תשנה את חייה.
אחת עשרה וארבעים.
אלישבע מגיעה. לבית האבות, מתנשמת ומתנשפת. ניכר בה שהיא רגילה לקצב הזה והקצב הזה רגיל אליה.
"שלום. אני אלישבע גורביץ. מצטערת על האיחור". היא מעבירה מתקן כתיבה נושא דפים ועט מיד לחה אחת אל היד השניה. "איפה נשב?"
"אנחנו יכולות בלובי" מציעה אנה.
אלישבע רואה שהיא ישישה בעלת עיניים נפלאות ונבונות.
"אני אזמין לך משקה. את נראית מאד צמאה" אמרה אנה.
משום מה זה מצחיק אותה. "אין לך מושג כמה אני צמאה" היא אומרת, ומגלגל את עיניה בתנועה מלאת משמעות.
אלישבע מוצאת חן בעיני אנה באופן מיידי. משהו בה נוגע, מכמיר: הקלסר שממולה, תזוזת מרפק, הסטת קווצת שיער, עפעוף לא רצוני בריסים. "הבחורה הזו" חושבת אנה, "חיה בקצב גדול מכפי בית הבליעה שלה. ואין לה אוויר. אין לה אוויר".
אנה מזמינה מהקיוסק של רוחמה שלידן אייס קפה בכוס זכוכית, ועל אף התנגדותה הנחרצת של אלישבע – גם עוגת גבינה מגרה.
"לא כל יום מישהי באה לכתוב את הסיפור שלי" היא אומרת. "תאכלי ותני לי לראות שמישהו נהנה ממשהו שאני כל כך אוהבת ולא יכולה כבר לאכול".
"סוכרת?" מבינה אלישבע.
אנה מהנהנת. היא כמו כולם פה בבית האבות, לא משהו יוצא דופן. אבל מה לעשות – יש גיל שבו צריך להיזהר.
"אז נתחיל?" אלישבע מחייכת, פורסת את הקלסר, ומתכוננת לכתיבה.
אנה מציינת לעצמה שאלישבע נראית כמו אחת, שמתגעגעת לסבתא שלה. נראה גם שהאייס קפה היה בדיוק מקום. ושהיא לא טעמה כלום מאז הקפה הראשון של הבוקר.
"No" היא אומרת בצרפתית, "לא נתחיל לפני שתירגעי, תנוחי ותנשמי עמוק" היא אומרת . "אני אתחיל לספר רק אחרי שאשמע נשימות סדירות".
ואלישבע, כמו ילדה ממושמעת – נושמת.
כשהיא מראיינת מישהו – בדיוק כמו עכשיו בלובי של בית האבות, כשמולה קשישה עם סיפור מרתק, והיא כותבת בלהט ובחשק גדול – היא מרגישה שהיא נמצאת בדיוק במקום המתאים לה. כשהכתבה מוכנה ומתפרסמת, והיא גורמת לאנשים לבכות או לצחוק – היא מרגישה מלכת העולם.
"טעים לך?" שואלת עכשיו אנה בנועם אימהי. "מאד" מתענגת אלישבע. אנה ממתינה שהיא תלגום עוד לגימה מענגת מהקפה ושואלת: "את עובדת מאד קשה?!" היא שואלת, קובעת.
"כן", אומרת אלישבע בפשטות. ישישה חביבה, היא מציינת לעצמה, מתעניינת בזולת. "עובדת. מאד".
מי לא עובדת קשה בימנו? מי שיש לה ילדים ובית ומשפחה ועול אינה מוצאת את עצמה מסתובבת כעכבר בחורו סביב סביב, תר אחר זנבו.
"ואת שמחה?"
ההפתעה משעלת אותה. היא מכחכחת בגרונה ומרימה עיניים אדומות מאצל האייס קפה.
היא לא יודעת בדיוק מדוע, אבל פתאום חושבת על זה כשהלחץ מאצל הבוסית הקשוחה גובר – כשבמקום תודה היא מקבלת נזיפה- משהו בה מתכווץ מבפנים. מאד מבפנים.
"אני שמחה בעיקרון", היא עונה לזקנה הפולשנית. "אבל"… היא מוסיפה ואין לה מושג למה "האמת היא שאני מרגישה כזאת קטנה, כמעט תולעת אפסית".
"תולעת אפסית", טועמת הקשישה את המילים. "אני גרתי עם תולעים שנתיים תמימות. ואני אגיד לך את האמת, הן לא כאלו גרועות. לא. הן יכולות להיות חברות טובות".
"בת כמה היית?" נרכנת אלישבע מעל המחברת שלה.
"אני אספר לך הכל. אל תדאגי". מבטיחה אנה.
אבל ברגע שתסיימי את העוגה הזו. לפני כן, הייתי רוצה לשמוע ממך. אני יודעת שזה מוזר. אבל אכפת לך?"
"אכפת לי מה?"
"להגיד לי את האמת??"
"את האמת על מה?"
"עלייך".
אליש
האמת היא, שאליש (השם המועדף על אלישבע, כינוייה מילדות) רוב היום בעיקר כעסה.
מידי בוקר, כשקמה, ובמקום להתאושש באותן שניות האלו של ההתאוששות משינה, שהאדם זקוק להן כל כך כל בוקר לעצמו, היא הייתה נוטלת ידיים ועפה מיד למטבח, מכינה שני בקבוקים, עוטפת חמישה סנדוויצים, מדליקה שני קומקומים, מכניסה שלש כפיות שוקולית לשלש כוסות פלסטיק, וכף אחת גדושה נס קפה לכוס חרס, ממהרת חזרה לחדרים, תוחבת את הבקבוקים לשני הפיות הצרחנים והמתוקים, מעירה את כל השאר, כשהיא מתזזת בבית ממקום למקום, מרימה גרביונים ומסדרת שמיכות.
השעון היה נגדה, תמיד, מרוץ חולדות מטורף שבסופו היו – שלשת הגדולים מסודרים, מעוצבי פאות, וענודי – תיקי אוכל, והתאומים בני השנה וחצי עקודים בעגלת התאומים שלהם, מוכנים גם הם ליציאה.
והיא. כועסת.
בתוך תוכה. בבפנים הסודי העמוק, היא בעיקר רתחה מזעם, שאותו ניסתה בכל מאודה שלא להוציא על הילדים חלילה.
הם לא אשמים.
הם לא אשמים שהיא אישה עובדת, ושהם צפופים כל כך בגיל, ושהיא לחוצה בבקרים לחץ הדומה לאלף קומקומים שהגיעו לשלב של רתיחה.
בשלב הזה היה חוזר בנצי מהתפילה, ולוקח אותם: את התאומים למטפלת הסמוכה, ואת שאר הילדים להסעה למטה. היא הייתה הולכת- על גבול המזנקת – לתחנת האוטובוס, שלא להפסיד את 65 של שמונה.
במקרה הטוב, כשהיה לה מקום לשבת באוטובוס, היא הייתה נושמת כמה נשימות עמוקות ואז פותחת את הסידור.
אלו היו הדקות שלה. אחרי המהומה של הבית ולפני המתח והלחץ של גברת מן, מירהל'ה לשעבר.
אליש לא התפללה כי צריך או חייב. היא התפללה מתוך רצון עמוק – מחודש בכל בוקר- לחוות את רגעי הקרבה וההתבודדות הזו, בדיבור אל השם.
היא התפללה ואוטומטית היו הדמעות- שלוחיו של הלחץ, הכעס וחוסר האונים הבוקרי, מבצבצות על לחייה.
מילות התפילה היקרות והקדושות היו הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותה בבוקר. היא הייתה מצליחה להיכנס להלך רוח אחר, לא ממש מוגדר. אבל לכל הפחות, לא כועס.
את כל זה פלטה אליש בנשימה אחת, עיניה מצועפות בדמעות חולשה.
היא התבוננה מבעד למסך השקוף באנה, המומה ומרגישה הרבה יותר טוב בבת אחת- כמו אחרי הקאה. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגישה תחושה קלילה. פתאום היא מבינה, שזו פעם ראשונה שהיא אומרת את זה למישהו. ובכלל, לעצמה.
היא אומרת את זה לאנה.
"את יודעת", אומרת לה אנה. "יש לך חבר טוב שאיתו את יכולה תמיד לדבר. להגיד את זה. והוא תמיד ירצה לשמוע את האמת והאמת בלבד".
"בעלי?!" מבינה אליש במהירות, "הוא עסוק רוב הזמן בלימוד תורה. אני לא רוצה להפריע לו עם השטויות שלי".
"הנפש שלך היא שטויות??" תמהה אנה. "ובכל מקרה לא התכוונתי אליו".
"ומה הראשונה? " תמהה אליש
"מה שעשית עכשיו".
"דיברתי?"
"כן. אמרת את האמת".
אליש שואלת את אנה אם טוב לה פה. בבית האבות. היא מרגישה נינוחה לשאול מה שמתחשק לה, היא רואה שככה זה עובד פה.
אם טוב לך או רע לך- זו החלטה לגמרי שלך. אומרת אנה תמיד, ועכשיו לאלישבע. אני מוצאת פה עניין. ותמיד אפשר להשקיף. להשקיף זה נחמד. בעיקר מהצד. בעיקר לבד.
"את משקיפה משקיפה", אומרת אליש בהערכה.
"כן. זה תחביב נרכש עם השנים. החכמה והניסיון שלי כלואים כמו שאת רואה- באריזה נכה למדיי" מסובבת אנה את הכיסא מעט, בשביל תחושת התזוזה. " אבל למדתי ליהנות".
"מקסימה", פולטת אליש מאצל המחברת והעט.
"אני מסכימה איתך", מחייכת אנה. "אבל זה לא אופי כמו אילוץ".
אנה
מי שנאלצה כל חייה ללמוד לשרוד, היא מסבירה לה, למדה ליהנות גם מזה.
בית האבות הוא מקום ידידותי ומשתדל. באמת באמת. משלמים להם די והותר כדי להיות מאד נחמדים ומאד משתדלים.. בשום אופן לא הסכימה לעזוב את הארץ, מקום קבורתו של בעלה היקר.
ילדיה, שאינם גרים בארץ, לא חסכו ולא חוסכים עליה בכסף. היא מאובזרת בנוחות הכי נוחה שיש, יש לה הכל בעצם, אפילו אהבה אפשר לקנות- האחיות והעובדות כולן אוהבות את האישה העשירה והחביבה שילדיה משאירים תשרים נכבדים בכל ביקור, והיא עצמה לא ממש חסכנית בנוגע לפינוק הסובבים בכל הזדמנות.
אז ידידות יש לה, וגם כבוד, ונוחות, ומכשירים דיגיטליים מכל הסוגים, ופעם בחדשיים שלוש גם נכדים מתוקים, אלו שבקשר יומיומי איתה דרך המחשב. והיא אוהבת לחיות ככה. בדרך כלל היא משקיפה לבד. היום היא עם אלישבע.
היא יושבת על כיסא ה"הסעה" שלה, מאזינה בקשב רב לעיתונאית הצעירה, שאומרת לה, נראה שלראשונה בחייה, את האמת.
כשהיא מסיימת. העיניים שלה מוצפות דמעות, והיא מבולבלת יותר מכל דבר אחר.
"אני לא יודעת מה קרה לי", היא מתנצלת, שוכחת שאנה היא זו שהשיאה אותה לדבר.
"תסתכלי", אומרת לה אנה. "תראי את העורבים הללו. כל יום אני פה. מסתכלת בחבורה הזו. הם מהדסים. מדדים. מלהגים. עסוקים. הם מזכירים לה כל מיני אנשים. אבל אני מחבבת אותם. את יודעת למה? הם בטוחים שהם מאד חשובים. ויש בזה מין הקסם- חי, עסוק, מלא עיזוז בלתי מתייאש. זה ל א מזכיר לי אותי".
אלישבע מחייכת. רואים עליה שזה הראיון הכי מוזר ומעניין ונחמד שהיה לה בחיים.
"אפשר להתחיל בראיון?" היא צוחקת קלות, מתאוששת לאיטה.
"אנחנו נתחיל. מייד", מבטיחה אנה. "מה את אומרת על הפרחים שלנו?"
אלישבע מסתכלת במשטחי הפרחים המקשטים את גינות המקום ונשקפים מהחלונות הממורקים, הענקיים. הם יפהפיים.
"רובר, הגנן של 'הורינו', שתל את נשמתו בגני המקום". בכל אחת מעונות השנה את יכולה למצוא פה פרחים יפהפיים, נדירים, ססגוניים ולצידם עוולה ירוקה ומדהימה מאד".
"אנה?" אישה צעירה בחלוק, "שמה תמרה", לוחשת אנה לאלישבע כקושרת קשר, ואני מכנה אותה תמרה המחייכת תמיד. את יודעת למה?"
"כי היא מחייכת תמיד? "יודעת אליש בחיוך
אנה מהנהנת בחיוך שובב.
תמרה המחייכת תמיד פוסעת לכיוונה, מחייכת כתמיד. "איך הולך הראיון?"
"נפלא", אומרות אנה ואליש יחדיו.
"אני רואה שאתן כבר חברות טובות אומרת תמרה, וממשיכה הלאה ברוב חיוך ועסק.
"רוצה לשמוע משהו משעשע?" שאלה אנה. "כשהיא נגשה אלי ושאלה אותה אם אוכל לקבל מישהי לראיון על חיי, עניתי, שאפתח היומן ואבדוק מתי זה לא מתנגש עם שאר הפגישות החשובות שלי".
"יש לך פגישות חשובות?"
"לא!" צהלה אנה. פתחתי את היומן ובדקתי. ו אופס, ראיתי שיום ראשון אני יכולה. וגם שני אין פגישה אחרת. וגם שלישי ורביעי וחמישי ושישי… אז טוב שבאת. טוב מאד שבאת".
אלישבע
טוב מאד שהיא באה. בעיקר טוב לה. וקל.
היא יוצאת לאחר שלש וחצי שעות מבית האבות מוצפת מאד.
היא שמעה סיפור על ילדה בת עשר, שנאלצה לעבור דברים שלא ייאמנו. דברים שנשמע כמותם רק בין השנים האיומות של מלחמת העולם השניה. היא נאלצה להתחבא שנתיים במרתף מואר למחצה, החברות שלה היו התולעים.
נערה שלאחר המלחמה, נזרקה באניה והוסעה לארץ נכריה, עליה אמרו לה שהיא מולדת אבותיה.
היא הייתה פה בקיבוץ, סבלה סבל שרק ילדים יתומים יודעים, ודווקא בו מצאה את אלוקים.
היא בנתה את עצמה ואחר כך את משפחתה, בעשר אצבעות. לא היה דבר שלא הייתה צריכה להתפלל עליו. היא לא מצאה זיווג מהר, לא הצליחה ללדת ילדים בקלות. והרבה מאד שנים כמעט רעבה ללחם עד שהשם עזר, ובעלה החל להצליח בעסקיו.
אבל תמיד. בכל מצב. הייתה שמחה ומאושרת.
ויש לה תחביב, לנסות לחדור לליבם של אנשים, ולגלות להם את הסוד המופלא שלה.
זה צריך להיות מתוך אכפתיות. אנושיות. בשום אופן לא ממקום של סקרנות שאינה במקומה או חטטנות צרת עין!
לגלות את הסוד שכדי להירפא יש לדבר עם השם ולהגיד קודם כל את האמת.
"ואחרי שאמרתי את האמת?" שאלה אלישבע. "מה אני צריכה לעשות?"
"כלום. שום דבר ממש". אמרה אנה. "זה מספיק. רק להגיד. זה עצמו משנה את הכל".
כשהיא נכנסת לבנין העיתון, השעה כמעט ארבע בצהריים.
"חזרת", הבוסית, מירה'לה לשעבר, גברת מן היום, תמיד נמצאת שם. אלישבע לא הבינה איך אבל מעולם לא קרה שהיא הגיעה לעבודה והיא הייתה בפגישה בחוץ. זה היה נס. משהו לגמרי מעל הטבע.
"כן", אומרת אלישבע.
גברת מן מסתכלת על השעון.
"תספיקי היום?" היא מעיפה גבה אחת
"אנסה", אומרת אלישבע ונחפזת לחדרה. "לפחות אתחיל".
העבודה שלי היא מעבר לשעון, היא רוצה לצעוק לעבר מירה'לה. אבל לא.
גברת מן נכנסת אחריה לחדר. "איך היה עם אנה מלץ? שמעתי שהסיפור שלה מרתק".
"היא מרתקת", אומרת אלישבע ומחייכת בסודיות.
"עד כדי כך? מה??"
"אני אכתוב ואת תקראי". מחייכת אלישבע.
"אוה. חזרת עם מצב רוח טוב… מממ??" גם גברת מן שמה לב שמשהו שונה. "סיפור על השואה ואת זורחת?" היא מנסחת קצה מתמיהתה.
אלישבע פורצת בצחוק.
"כלום. שום דבר. אני מאושרת".
"מאושרת?? מראיון עם קשישה? היא הציעה לך כסף?"
"no" אומרת אליש בצרפתית. "בפעם הראשונה בחיי אמרתי את האמת".
גברת מן. מירהל'ה, זה בכיסא.
"מה הכוונה?"
"גברת מן. אנחנו עובדות כבר הרבה זמן ביחד. גדלנו באותה קהילה. היינו באותו בית ספר. אני יכולה לשאול אותך שאלה?"
מירהל'ה מהנהנת מבולבלת .
"את עובדת קשה מאד".
"ברור. מי לא." אומרת מירהל'ה במהירות וחשה גלויה ופשוטה
אלישבע מחכה שניה לפני שהיא מדהימה.
כמה שניות מלאות משמעות.
"ואת", היא אומרת לאט ומרגישה שאכפת לה באמת. "שמחה??"