לכל אדם יש בחייו מה שנקרא פגישות מכוננות.
פגישה מכוננת היא פגישה משמעותית מאוד, כל כך משמעותית עד שהיא מכוננת, כלומר בונה באופן עמוק, משהו בנפש. לי היתה פגישה כזאת עם חיה.
נפגשנו היכן שתמיד נפגשים – בבית החלמה ליד שולחן אחת הארוחות. ניכר היה בה, בחיה, שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים, אבל לאחר שניים שלושה משפטי התעניינות מנומסים (אי אפשר לשבת מול מישהי ולאכול ארוחה ארוכה, ממושכת ונינוחה, בלי להחליף כמה משפטים מנומסים!) נדלקו עיני שתינו בעניין והתחלנו לצחוק. אני הייתי אז לאחר לידת… בני הרביעי, וחיה היתה אז אחרי לידת אברהם ישעיהו, בנה השמיני. גם לי גם לה, כך התברר לנו בין החסה לקפה, אין בבית לא ילדות ולא קוקיות, לא סרטים ורודים ולא תיקי צד חמודים, לא ניירות מכתבים ולא מדבקות ולא מחקים, רק מכנסיים בגדלים שונים, חולצות פסים בכל צירופי הצבעים האפשריים, אינספור גרביים כהים, וכיפות רבות מאוד.
"את עוד צעירה", אמרה חיה בנימה מעודדת, "אולי עוד יהיו לך בנות".
"אולי", אמרתי, "ואולי לא".
"בן כמה הגדול שלך?" היא התעניינה.
"בן…"
"אה, זה עוד לא נקרא… חכי עוד שנתיים שלוש, כשהוא והבאים אחריו יגדלו, ויתחילו למלא את הבית בכל המסמרים והנעצים וגזרי העצים והגולות והגוגואים והאוגרים שלהם".
"מה אמרת אחרי הגוגואים?" פספסתי שם איזו מילה.
"אמרתי אוגרים, אבל התכוונתי גם לשרקנים, לצבים, לדגים, למקקים, לחיפושיות, לציפורים, לגורי החתולים, לשבלולים ולנמלים".
"איכס", הזזתי את הצלחת עם עוגת הגבינה מעל פניי, "אני שונאת חיות".
חיה התבוננה בי במבט מוזר, "גם אני שנאתי", היא אמרה, "אבל זה היה פעם".
שקענו בשתיקה, אחר כך שאלתי בקול רועד, "חייב להיות שלב כזה, שבו הם יתחילו למצוא חיות.. חרקים.. מקקים?"
"חייב", אמרה חיה, "אבל כשהם מוצאים אותם זה לא כזה נורא".
"לא?" תהיתי.
"לא, הרבה יותר נורא זה כשהם לא מוצאים אותם".
***
הרבה מים חלפו בנהר והרבה חיפושיות כבר טיילו בחופשיות על זרועות ילדיי מאז אותה שיחה מכוננת, ועד שנכנס לביתנו במוצאי שבת האחרון חגב ירוק ממוצע בגודלו. הוא חדר מבעד לחלון הסלון הגדול במעוף מהיר ונחת על הוילון הבהיר, מתמקם לו בין קפלי הבד המכווצים.
"איכס!" נחרדתי.
"מה?!" זינקו עלי .. ו.., שהיו איתי בבית ולא יצאו עם הגדולים יותר למעריב. טון הדיבור הנגעל שלי נשמע להם הפעם מבטיח במיוחד.
"הירוק הזה", הצבעתי, "אל תגעו בו, שלא יעוף עלי – אמרתי אל תגעו!!!"
"אאאא!" בקעה מפי מין צרחה בלתי ניתנת לתיאור כתוב. בזינוק אחד ושתי פסיעות הגעתי למטבח וטרקתי את הדלת אחריי.
"הוא שוב עף!" שמעתי קריאות חדווה מאחורי, "תיזהר, הוא לידך! אל תדרוך עליו.. חה! הוא פגע בי בדרך למעלה.."
"פסס! ראית כמה מהר הוא הגיע לתקרה?"
"תרחיק אותו מהמנורה, שלא תישרף לו איזו כנף… חגב, חמודי'לה, לך אחורה!"
ישבתי על הכסא במטבח ברגליים מרעידות ונתתי להם ליהנות לבד מהחמודי'לה הלא קרוא. מתי אבא יבוא כבר ממעריב, ילכוד אותו בכוס כפי שהוא מומחה, ויוציא אותו ואותי לחופשי? יש לי המון כביסות!
כאילו קראו את מחשבותיי, שמעתי את שלוימי אומר לשוקי, "עוד מעט אבא והגדולים יחזרו ממעריב ויגרשו אותו".
"מסכן, בטח קר לו בחוץ".
"הוא לא מסכן, חם לו!" הודעתי דרך הדלת.
"ואיפה הוא שותה כשהוא צמא? מסכן". אמר שוקי.
"יש המון נחלים בעולם, השם ברא", אמרתי.
"לא בסביבה שלנו", אמר שוקי.
"זה בדיוק מה שאני אומרת, הוא לא שייך לאזור שלנו בכלל".
"תראה! הוא זז", שינתה השיחה אפיק, "וואו, שלוימי, תראה כמה – יש לו שש רגליים!"
"יכול להיות שהוא חגב נדיר כמו כבש עם שני ראשים?"
"לכל החגבים יש שש!" הודעתי חד משמעית, "הוא לא נדיר בכלל".
"אמא לא סובלת אותו", לחשש שלוימי לשוקי, "היא תגיד לאבא לגרש אותו החוצה, מסכן".
"אין לו מזל", אמר שוקי, "אם הוא היה נכנס למשפחת בן נר השכנים הוא לא היה מגורש. איציק בן נר אמר לי שאמא שלו בכלל לא פוחדת מחיות".
"אולי הם רוצים לאמץ חגב מחמד?" הצעתי דרך המטבח.
במקום תשובה שמעתי את שני ילדיי מזנקים אל הדלת כשמחשבה משותפת עוברת במוחם – לעניין את הבן נרים במציאה החדשה.
"אל תשאירו אותו לבד!" צעקתי בבהילות.
"אל תדאגי, אמא", הם הרגיעו אותי מחדר המדרגות, "הוא מתקדם בהול הארוך לאט לאט, ואנחנו נגיע תיכף עם איציק וניקח אותו".
את סוף המשפט ניחשתי לבד כי קולותיהם נבלעו בדפיקות שהמטירו על דלת השכנים. ישבתי וחישבתי לי מה יקרה קודם – הילדים יחזרו עם איציק המעוניין, הילדים יחזרו בלי איציק הלא מעוניין, בעלי והגדולים יחזרו, או המסדרון ייגמר לחגב המטייל.
"שבוע טוב!" נשמע קול עליז ונטול דאגות מדלת הכניסה וראשו של אבא השתרבב לפתח המטבח, "למה את יושבת ככה?"
"יש חגב", הודעתי בקול רוטט, "הולך על הקיר במסדרון, חיכיתי לך שתלכוד אותו, הוא מגעיל נורא ואיו– "
"אין חגב!" הודיעו שלוימי ושוקי שנכנסו בינתיים. "מזל שאמא של איציק לא רצתה אותו, הוא נעלם בינתיים ואם איציק היה בא הוא היה סתם מתאכזב".
"זה מה שמטריד אתכם כעת, האכזבה של איציק?" זעמתי, "ומה עם הגועל נפש הירוק הזה שמסתובב בחדרים היכנשהו?"
"הוא בטח כבר יצא שם מאחד החלונות".
"הוא לא", אמר אבא, "בחלונות של כל החדרים יש רשתות".
"אני לא יוצאת מכאן", הודעתי לבעלי בקול עצוב אך משלים עם מר גורלו, "אני לא הולכת לגור עם שש רגליים מעופפות. חבל, דווקא אהבתי מאוד את החדר שלנו ואת המיטה שלי עם החמניות שעל המצעים. תעביר לי לכאן את הכרית ואת הפוך ואני אסביר לך איך לכבס, איך לגהץ, איך להתמצא בארונות של הילדים.."
"אני מעדיף למצוא את החגב", אמר בעלי ויצא למסע חמוש בחמשת בניו.
את כל הבית הם הזיזו ולא מצאו. הפכו את נעלי הבית שלי, ניערו את המגבות באמבטיה, בדקו על המראה בחדר השינה ובכל ארגזי הכביסה במרפסת, חיפשו על הארונות, מתחת לארונות ומאחורי הארונות. סיירו ביסודיות את כל התקרות, את המסילות של כל החלונות, האירו את החרכים והסדקים של המרצפות עם נר של בדיקת חמץ, ואין. החגב התאדה.
שוקי אמר שיכול להיות שהחגב חשד בהם שהם הולכים ללכוד אותו כדי שאיציק בן נר יגדל אותו בקופסת נעליים בעל כורחו ולכן עשה תרגיל הסחה מבריק: התחפש כאילו הוא מתקדם לאורך המסדרון, וברגע שלא עקבנו אחריו, שינה כיוון, חזר לסלון, ובזינוק מרהיב דרך המרפסת הפתוחה נמלט על נפשו אל החופש.
אני אמרתי שאולי, אבל אולי לא, לעולם אין לדעת.
הבנים התארגנו לצאת לאבות ובנים, וטרם לכתם הבטיחו לי חגיגית להמשיך ולחפש אותו כל הזמן וברגע שימצאו לבשר לי על כך, ואני נותרתי לבדי והעדפתי להיות כמה שיותר במטבח.
הלילה חלף ובא הבוקר, חלפו עוד ימים, ואימת החרק לא סרה ממני. המשכתי ללכת בבית בצעדים מהססים וברטט תמידי שמא מקופסת הסוכר או מבין דפי חבילת הטישו, ממגרת הגרביים או מסלסלת הקפלה, יקפוץ עלי פתאום אדון חגב בעל שש רגליים, יוציא לשון ארוכה וירוקה ויגיד בלגלוג, 'אונה לך ואונה לך'.
אבא טוען שהדמיונות שלי עוברים כל גבול, אבל אני יודעת שחיה באמת צדקה. כשמוצאים אותם זה הרבה יותר טוב מאשר כשלא מוצאים אותם. עובדה!