השבוע (יום שני-י”ט תמוז) היה יום הזיכרון לגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק”ל, זכינו להיות במחיצתו ולהכין עמו במשך יותר מארבע שנים את שיעור העיון הקבוע שהיה מוסר בישיבת “פורת יוסף”, ובמילה אחת אפשר להגדיר זאת שהוא היה המשקל הגדול בעולם- כל דבר היה שוקל ביישוב הדעת, בעיון ובסברא ישרה, על אף שכלו הבהיר ועיונו הישר לא היה עונה בצורה נחפזת אלא תמיד מתבונן, שוקל ומודד את כל האפשרויות ורק אז עונה.
זכורני כשלמדנו יחדיו את הסוגיה בכתובות (נט ע”ב) בדברים שחייבת האשה לעשות לבעלה, הסביר הרב, רבותינו אומרים שהאשה חייבת לבשל לבעלה, אך מה נחשב בישול? לקחת תפוח אדמה ולבשלו במים, ללא מלח וללא תבלינים, זה הכל! יותר מכך היא לא חייבת! כל עמל וטרחה נוספת שטורחת בחיתוך המאכלים ותיבולם באופן שיהיו ערבים וטעימים לחיך עושה זאת לפנים משורת הדין, ועל כך צריך הבעל להעריכה לכבדה ולברכה.
והרב לא היה רק נאה דורש אלא נאה מקיים (יעוי’ בחגיגה יד ע”ב), בכל אותם שנים שזכיתי ללמוד בביתו הופתעתי כל פעם מחדש לראות איך שהוא מצליח להחשיב את אשתו הרבנית כמורת ההוראה שלו וככתר זהב על ראשו, וזה מה שנתן לו את ההתרוממות והדבקות בשכינה, ואדרבה מזה גדל ערכו וזכה להאציל ולהשפיע מתורתו יראתו ומידותיו על כל הדור כולו, בדרך של רחמים חמלה וויתור.
בימי שישי היה הרב לובש סינר, נכנס למטבח ומבשל את הדגים לכבוד שבת קודש. גאון הגאונים, קודש הקודשים, שיא החריפות והעמקות, לובש סינר ועומד במטבח ומבשל דגים! במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו (ראה מגילה לא ע”א). ועשה זאת כדי ליהנות את הרבנית, לתת לה שמחת חיים ורוגע שתכנס לשבת קודש “בשבת שלום”- שתהיה השבת בשלום, על ידי הענקה וההשפעה שמשפיע הבעל בבית.
יום אחד הוצרך הרב ללכת עם הרבנית למקום מסוים ולשם כך הזמין מונית שתאסוף אותם, באותה העת הרב כבר היה משותק בחצי גופו, ובכל זאת ירד תחילה וחיכה למונית, ניגשתי אליו ושאלתיו: “רבינו, למה הרב יורד כל כך מהר, הרי בין כך הרבנית מתעכבת בבית?”
“אני יורד תחילה כדי להראות לה שאני מחכה לה!” השיב הרב, “להראות לה שהיא כל כך חביבה בעיני עד כדי כך שאני ממתין ומצפה לבואה!”
זו ההנהגה שצריכים אנו ללמוד מגדולי ישראל, כזה ראה וקדש (ראש השנה כ ע”א).
