מרן ראש הישיבה, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת עץ חיים, ומחבר הספר "אבן האזל" על הרמב"ם, גאון עולם וצדיק נשגב, נכנס פעם להתפלל תפילת ערבית בבית כנסת.
הוא נקלע לדרשתו של הצדיק הירושלמי, אוהבן של ישראל, הגאון רבי אריה לוין זצ"ל (חמיו של מרן עמוד ההוראה ופוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוק"ל), אשר דרש שם בין מנחה לערבית.
בדרשתו, עורר רבי אריה את השומעים להיזהר בכבוד האשה, ולהקפיד שלא לצערה, חלילה, "שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (בבא מציעא נט ע"א).
מדוע דיבר על כך? כי אשה אחת, רעייתו של אחד ממתפללי בית הכנסת, באה לפניו, וסיפרה בכאב כי בעלה לומד תורה ומקפיד על ההלכה, אולם בבית פוגע בה ומזלזל בכבודה כאחד הריקים!
הבעל ישב בדרשה, אך פניו העידו כי הדברים חולפים על ידו ואינם מותירים בו שום רושם.
לאחר שהסתיימה תפילת ערבית, ניגש רבי איסר זלמן לרבי אריה, והודה לו על דרשתו המעוררת. "עוררת אותי להתבונן בעניין חשוב זה, והנה זקוק אני לחיזוק גדול. בדבריך כוונת אלי… בעזרת ה', אקח לקח ומוסר"…
רבי איסר זלמן, שמדותיו זכות ומזוקקות היו, והלואי שינהגו כל ישראל בביתם, כפי שנהג הוא בביתו, הרגיש כאילו מוכיחים אותו באופן אישי, ואילו אותו אדם שאליו כֻּוְּנוּ הדברים – כלל לא חש שהדברים נוגעים אליו, כאילו עליו ממש נאמרו דברי חז"ל: "מכבדה יותר מגופו"…
זה כוחה הנורא של נגיעה! – גורמת לאדם להרגיש כי צדיק וישר הוא, ומרחיקה ממנו כל דבר מוסר ותוכחה!
♦♦♦♦♦♦
מספרים על בעל אחד שהגיע לביתו וראה שם אי סדר גדול. הרגיזה אותו במיוחד הריצפה המלוכלכת.
כיון שהסבל הזה היה אצלו סבל מתמשך, החליט ללכת להתייעץ עם מרן ראש הישיבה, שר התורה ועמוד היראה, חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל – אולי כדאי לו לגרש את אשתו ולהפסיק לסבול…
כשפתחו לו את הדלת הוא נחרד למראה עיניו: חכם בן ציון עומד עם מכנסים מקופלים כלפי מעלה, נועל נעלי בית לרגליו ושוטף את הרצפה!
כשראה זאת – ברח מהמקום…
הוא לא שאל את הרב כלום. "סטירת הלחי" שחטף היתה עבורו התשובה הטובה ביותר לשאלתו וללבטיו.
אתה רואה שהריצפה מלוכלכת? מה הבעיה – קח מקל שטיפה ותנקה! פעם פעמים תנקה לבד, בפעם השלישית האשה תצטרף ותנקה איתך ביחד, ובהמשך היא כבר תנקה לבד…
אם תושיט יד לעזרה – הכל יבוא על מקומו בשלום…
אבל כדי להושיט יד צריך האדם לעבוד על מידותיו ולהרגיש "אין"!
מי שמרגיש שהוא "יש", יתנהג בגישה שזה "לא מתאים" לו, והתוצאות עלולות להיות הרסניות! ככל שאדם מוותר יותר – הוא מרוויח יותר. מצליח יותר. הוא המנצח!
♦♦♦♦♦♦
הלבנה שדברה ואמרה: "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" – הפסידה והתמעטה (חולין ס ע"ב). השמש ששתקה – הרוויחה! אורה רב עוצמה! "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג, כ). השמש השכילה להבין כי היא באה לעולם למלא את התפקיד שייעד לה הבורא, ומה לה, אפוא, להתאונן ולהתלונן?
משום כך, מהוה השמש דוגמא נאמנה לכל אלו המשכילים להבין שהכל מגיע מאת השי"ת. כפי שדרשו חז"ל (יומא כג ע"א): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא): 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'".
גם אם ביזו אותם, העליבו אותם, הם לא יוצאים ל'מלחמה'. הם מאמינים באמונה שלימה כי "הכל נעשה משמים", וכל ההערות והבזיונות שספגו הם מאיתו יתברך.
מי שמרגיש "אין" – לא נפגע מכל דבר. לא יוצא להילחם על ה"אין" שלו. מי שהוא "יש" נפגע כל זמן שמרגיש כי מאן דהו פגע ב"יש" הזה, ויוצא להילחם עליו…
לא אחת אשה פונה לבעלה, שאחר קצת מלשוב הביתה, ושואלת אותו: "איפה היית?" – השאלה הזאת מנדנדת לו… הוא מתרגז ממנה ומתחשק לו לענות: "תפסיקי כבר עם השאלה הזאת! תני לבן אדם לחיות"…
ולעתים אף באופן חריף יותר: "מה זה העסק שלך? כל דבר את צריכה לדעת?…"
אם ענה כך – הוא לא בכלל "'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ"! הוא מחשיב את עצמו ל"יש", והריהו כופר ב"אין עוד מלבדו"!
אם השכיל לבלום את פיו, ולענות בנחת ובשלוה – הריהו בכלל אלו המאמינים באמונה שלימה שהכל מאת ה' ושכרו רב מאיתו יתברך!
♦♦♦♦♦♦
לפני יותר ממאה שנים – לעשות כביסה לא היה דבר של מה בכך: המלאכה – שנעשתה בידיים – היתה כרוכה במאמץ פיזי רב, וארכה זמן רב!
את הכביסה היו תולים לייבוש על גבי חבלים שהיו פרושים בחצרות הבתים.
אשה אחת, שסיימה זה עתה את מלאכת הכיבוס הקשה, תלתה את כְּבָסֶיהָ על אחד החבלים. והנה, עברה שם שכנה שהרגישה שהחבלים מפריעים לה לעבור, והיא עשתה מעשה אשר לא יעשה: נטלה מספריים מביתה, וחתכה את החבלים! כל הכביסה, שעדיין היתה רטובה, התלכלכה מהבוץ שבחצר!
האשה הראשונה הבחינה במעשה מחלון ביתה. היא הבינה ששבע שעות של עבודה מאומצת ירדו לטמיון… יהיה עליה לעשות את כל התהליך מחדש!
אך טבעי היה הדבר שתיגש אליה ותצעק עליה: "למה עשית לי את זה? עכשיו תכבסי לי אַתְּ את כל הכביסה מחדש!"; אך טבעי היה לוּ היתה פותחת במלחמת עולם נגד השכנה שהורידה את כל עמלה לטמיון…
אך היא העדיפה להבליג! – עשתה עצמה כלא יודעת מי גרם לה לעוול הנורא…
היא ירדה בשקט לחצר, אספה את הכביסה המלוכלכת, שטפה אותה ותלתה אותה במקום אחר, שלא יפריע לשכנה בדרכה…
כשבעלה שב הביתה היא לא סיפרה לו דבר! החליטה שלא תצמח כל תועלת אם בעלה יידע מהסיפור, והעדיפה לשתוק. הודתה לקב"ה שנתן לה את הכוח לכבס שוב את כל הכביסה, ובזה הרגישה שמבחינתה תם הסיפור.
באמת לא היינו יודעים מכל הסיפור הזה, אלמלא בשעת לילה מאוחרת, נכנסה השכנה שקרעה את החבלים, והחלה להתייפח מבכי: "אנא, שכנתי היקרה, סלחי לי! אני מתחננת לפניך! עשיתי מעשה רע ואני מתנצלת עליו מכל ליבי. בני שוכב חולה עם ארבעים מעלות חם ואני משוכנעת שזה כתוצאה מהמעשה הרע הזה שעשיתי".
האשה מחלה לה בלב שלם, ואף ניסתה לתת לה הרגשה טובה: "הכל בסדר. אני מבינה שהכביסה הפריעה לך. אין לי עליך כל תלונה ואני מוחלת לך בלב שלם".
כששבה לביתה ראתה שֶׁחֻמּוֹ של הילד ירד, והוא יושב על מטתו ומשחק כהרגלו!
היא ראתה בחוש את מה שאמרו חכמים: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך" (עדיות סוף פ"ה). בעטיו של המעשה הרע שעשתה – חלה ילדה, ומששבה בתשובה – הבריא.
ובזכות שתיקתה והבלגתה, זכתה האשה הזאת לבן שהאיר את עיניהם של כל ישראל, מגדולי הפוסקים שבדור, הלוא הוא ריש"א דגלותא מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל.
כמה כדאי לסבול ביזיון, כמה משתלם לסבול פגיעה ולא להגיב, לשתוק! לו היתה מוציאה מילה אחת מהפה כנגד שכנתה, לו היתה מסתפקת "רק" בלספר לבעלה – יתכן בהחלט שלא היתה זוכה שיצא ממנה הרב אלישיב… החוכמה הגדולה היא להתגבר על אותו יצר טבעי הדורש תגובה. אם עובדים על המידות ומשכילים לשתוק – גם בעיתות כאלו שהיצר מבקש בהם תגובה – מרוויחים!
זוהי זכותה העצומה של כל אשה יהודיה, להיות עזר לבעלה ואֵם תומכת לילדיה, כדי שהללו יוכלו להתמסר ללמוד התורה יומם ולילה, והיא תוכל להתהדר בכתר "אשתו של גדול הדור" או "אמו של גדול הדור".
♦♦♦♦♦♦
הגאון מרן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" ובעל "אבן האזל", שקד בבחרותו על התורה יומם ולילה, ושלט בכל מכמניה על בוריים. בגיל עשרים ושתים הציעו לו שידוך, ולאחר שברר שכל הפרטים החשובים לו תואמים לצפיותיו– הסכים לשידוך.
לאחר תקופה קצרה הוא חלה במחלת השחפת, מחלה שהיתה בגדר סכנת נפשות ממש. הוא פנה למשפחת הכלה וסיפר על מחלתו, כדי שחלילה לא יהיה כאן מקח טעות, והודיע להם בצורה ברורה כי לא יקפיד אם יבטלו את השידוך.
הכלה, שלא רצתה לוותר כל כך בקלות על חתן שכזה, פנתה לרופא מומחה כדי שיאמר לה מה הם הסיכויים, על פי דרך הטבע, להחלים מהמחלה. הרופא ענה לה, שלאחר בדיקה מדוקדקת של החולה, מדובר בשנה אחת של חיים – לכל היותר…
כששמעה הכלה את דבריו, אמרה להוריה: "מוטב לי לחיות שנה אחת עם גאון וצדיק כזה ולהישאר אלמנה כל ימי חיי, מאשר לבטל את השדוך".
כולם התנפלו עליה: "כלום יצאת מדעתך?" והיא בשלה: "עדיף לי לשרת צדיק שנה אחת, גם אם אשאר אלמנה כל חיי!".
הוריה החליטו לנסוע לסבא קדישא מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, לשמוע את דעתו בעניין.
לאחר ששמע את הלבטים, השיב: "היא צודקת! הרבה פעמים הרופאים אומרים את מה שאומרים, מנבאים כל מיני נבואות שחורות, ובפועל בני אדם ממשיכים לחיות מעל ומעבר לכל התחזיות שלהם".
הם התחתנו וחיו ביחד ששים שנה! – "ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה".
זו היתה צורת הסתכלותה של אשתו של רבי איסר זלמן: כדאי ומשתלם לעמוד לימינו של צדיק, ולהיות שותפה לתורתו, גם אם יהיה זה למשך תקופה קצרה וגם אם העתיד יהיה קשה. קל וחומר כאשר התברר לבסוף שהשותפות נמשכה ששים שנה…
♦♦♦♦♦♦
מרא דארעא דישראל, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה אומר תדיר לאשתו: "מי שיכניס אותי לגן עדן – זו רק את!".
"אתה מרבה לתת לי מחמאות שאינן מגיעות לי", נהגה להשיב לו. "אולי תסביר לי מדוע לדעתך תהיה זו אני? וכי אין לך מספיק זכויות משל עצמך להיכנס לגן עדן? ובמה מוסיפה אני לעניין?".
"כשאת תבואי לעולם העליון", הסביר, "ישאלו אותך: 'מה עשית בעולם?' תשיבי: 'שירתי גאון עולם. עמדתי לימינו של חסיד, תלמיד חכם'. ואז יגידו לך: "חִדְלִי! הפסיקי! על איזה תלמיד חכם את מדברת? לא חסיד, לא גאון, לא מיניה ולא מקצתיה'. ואז תשיבי: 'וכי הייתי עורכת בחינות לצדיקים ולגאונים? מניין לי לדעת מי גדול באמת? כולם דיברו על בעלי שהוא תלמיד חכם, חסיד וצדיק, וכך התיחסתי אליו, ומתוך כוונות אלו שירתי אותו'. ומה יאמרו לך שם? 'את צודקת! מקומך בגן עדן'!
אחריך אכנס אני. ישאלו אותי: 'מה עשית בעולם'? וכשיתחילו לבדוק את מעשי – אוי לי מיום הדין, אוי לי מיום התוכחה! ישלחו אותי ישר לגיהנום…
ואז", המשיך רבי יוסף חיים זצ"ל, "כשתהיי לבדך בגן עדן, תמתיני לבואי, ולא תראי אותי, תשאלי: 'היכן בעלי?' ויענו לך: 'במקומו הראוי לו – בגיהנום'.
ואת תזדעקי: 'היתכן?! הלא כל מה שפסקתם לי גן עדן הוא מחמת היותי שותפה לתורתו של בעלי, ואיך יתכן, אפוא, שאני יושבת בגן עדן, והוא בגיהנום? איך יתכן שארגיש כאן גן עדן אם בעלי לא נמצא לצדי?'.
ובית דין של מעלה יקבלו את טענותיך, ויכריזו: 'יוסף חיים! צא מגיהנום! אשתך הצילה אותך'. ועכשיו את מבינה מדוע אני אומר לך, פעם אחר פעם, כי את תהיי זו שתציל אותי מגיהנום ותזכה אותי בגן עדן", סיים רבי יוסף חיים את הסברו…
שיהיה ברור! הצדיקים לא מתבדחים! הם אמרו את מה שהרגישו באמת! הם הרגישו באמת הרגשה של "ונפשי כעפר לכל תהיה", הרגשה של "אין".
דרושה מאיתנו עבודת המידות. לעבוד על האמונה בבורא עולם, מתוך התבטלות מוחלטת אליו. להפנים שאנחנו בסך הכל פקידים שאמורים לבצע את התפקיד שייעד לנו הבורא. וכיון שהכל מאיתו – אין להלין, להתרעם או לכעוס על כל המאורעות שבהם אנו נתקלים בשגרת החיים. כולם בגדר נסיונות, לבדוק את מידת אמונתנו בו יתברך. אם נשכיל לעמוד בהם – והיה זה שכרנו.