ידוע ומפורסם עמל התורה של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל "ברכת שמואל", ראש ישיבת קמניץ.
כשהיה מתעמק בסוגיה [ומתי לא התעמק…], שוכח היה לאכול ולישון, וככל שניסתה הרבנית לשכנעו שיזהר בבריאותו ויקפיד על סדר יום קבוע – לא עלה הדבר בידה. עד שהחליטה שהדרך היחידה היא לנסוע ל"חפץ חיים" זצ"ל, שיעמידו על כך שהדברים נוגעים להלכות שמירת הגוף והנפש, ולדבריו ודאי ישמע.
הגאון ביקש ברחמים שלא תסע ולא תכריחו לשנות נוהגו, אך נחושה היתה בדעתה, קמה ונסעה.
כשהגיע לבית ה"חפץ חיים", היה הרב יושב ולפניו תלמידי הישיבה שבאו לשמוע את לקחו. כשנודע לו מי הבאה, מיד קם ממקומו מלוא קומתו באמרו: "בפני אשת חבר של אותו גאון וצדיק, חייב אני לעמוד!" מיד קמו אחריו כל בני הישיבה, והרבנית מקמניץ נרעשה נוכח הכבוד הרב שחלקו לבעלה וההערכה שמעריכים אותו, התבלבלה לגמרי, ביקשה להתברך מפי הרב ושבה לקמניץ…
באותו מעמד נכח תלמיד ה"חפץ חיים", הגאון הצדיק רבי שמואל וואלקין זצ"ל. הוא המתין עד שכל הנוכחים יצאו מהבית, וכשנשאר לבדו במחיצת ה"חפץ חיים" ניגש ושאל: "רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, האמנם יש לחלוק כזה כבוד לאשת חבר?"
ענהו ה"חפץ חיים": "הנהגה ראויה היא לשבח איש באזני אשתו ואשה באזני בעלה, כי במלה אחת של שבח אפשר להסיר כמה וכמה הקפדות וטרוניות ולהחליקן".
ומקור הנהגה זו בתורה הקדושה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל (בראשית יח, ט).
שהמלאכים שאלו את אברהם אבינו "איה שרה" והשיב "הנה באהל", צנועה היא. ואמרו בגמרא (ב"מ פז ע"א): "יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי 'באהל' – כדי לחבבה על בעלה". ואם באבותינו הקדושים היה ענין 'לחבבה על בעלה', כל שכן שהדברים אמורים לגבינו..