שנינו במשנה באבות (פרק א משנה ו): "והוי דן את כל האדם לכף זכות". למה הדגישו חז"ל "את כל האדם"?
בא הדבר ללמדנו, כי יש להסתכל על האדם לעומק, ולא רק בצורה שטחית.
במבט שטחי, הרבה פעמים רואים רק את המגרעות והחסרונות של האדם, ובפרט אם יש בלב איזשהו כעס עליו, או שיש לו הנהגות שאינן מוצאות חן בעיני הרואה.
איך הוא דן אותו? לפי מה שעיניו רואות…
זה נקרא "האדם", אבל זה לא "כל האדם", כי אם יסתכל יותר לעומק, וינסה לדון אותו לכף זכות, יראה שיש בו מעלות ודברים טובים. אולי יראה איך הוא עזר לפלוני, ויתר משלו, או נזהר שלא לדבר לשון הרע. או אז, יגלה שהוא באמת איש טוב ונפלא.
אם יסתכל עליו בצורה כזאת, הסתכלותו תהיה אחרת. ייתכן שיראה אותו מגיב בכעס, אבל יאמר לעצמו: אולי קרה לו רגע לפני כן איזשהו מקרה מאוד מצער או מכאיב, ולכן הוא מדבר כך.
♦♦♦♦♦♦
לפעמים, אדם רק נכנס לביתו, ומיד אשתו מטיחה בו עלבונות. "אינך עומד במילה שלך! תמיד אתה בא מאוחר!"
מה קורה במקרה כזה?
אם ידון אותה באופן שטחי, רק לפי התנהגותה עכשיו – יחטיא את המטרה. עליו להסתכל על "כל האדם". יזכיר לעצמו, שבבוקר הוא קם ויצא מהבית, בהפטירו: "כל טוב ושלום…" העול לא עליו…
אשתו קמה וחיתלה את הילדים, ניקתה ודאגה להם, וסידרה את הבית, האכילה את הילדים, וכשהתינוק הקיא – ניקתה אותו ואת כל מה שהתלכלך מסביב… ושוב האכילה את הילד, ואז אחד הילדים הכה את אחיו, וזה בכה… והיא היתה צריכה לדאוג לכל ולכולם…!
איזו טרחה היתה לה, איזו עבודה קשה, כמעט כל הזמן! אחר כך היא גם השקיעה מחשבה רבה – איזה אוכל להכין לבעלה, איזה תבלין יאהב, ואם לשים פחות מלח – כי בפעם שעברה זה היה מלוח קצת יותר מידי.
היא נותנת את הדעת עליו, שיהיה לו טוב ושיהיה מרוצה. כל חפצה הוא שבעלה יבוא וייהנה, והיא מצפה למילה טובה מהבעל, אחרי שהשקיעה כל כך הרבה.
אבל הוא לא מסתכל על כל ההשקעות האלה, אלא רק על הטענה שטענה נגדו – 'שהבטיח לבוא מוקדם ולא בא'…
הוא לא חושב, אלא מתחיל להתקיף: "כל הזמן יש בפיך רק הערות!…"
בעצם, אם יסתכל באופן נכון, ויקיים "והוי דן את כל האדם לכף זכות", הוא יבין לעומק את אשתו. הוא יראה את האמת…
הוא יבין, שהיא לא רוצה להפיל עליו האשמות, רק שהיא כבר מותשת פיזית ונפשית, ויש לה צער מכל מיני תקלות וקשיים שהיו במשך היום. היא גם חוששת שאחרי כל הטרחה שלה בעלה יאמר: "אוף, עוד פעם לא יצא לך טעים"…
היא לא מעוניינת לריב, מסכנה, אבל מתוך הקושי והלחץ היא מתפרצת.
והוי דן את כל האדם לכף זכות!
♦♦♦♦♦♦
הרב אלימלך בידרמן שליט"א מספר על כך סיפור יפה, שהוא משל:
בניו יורק היתה הלוויה, ואדם אחד ליווה את הנפטר עד לבית הקברות, וכל הזמן היה בוכה בכי תמרורים. היה גועה בבכייה ממש, גרם אף לאחרים לבכות ביתר שאת.
אחרי שכולם כבר הלכו, ונשארו רק בני המשפחה, ניגש אדם אחד ושאל אותו, "כבודו הכיר את המנוח?"
"לא, לא הכרתי".
"אתה קרוב של המשפחה?"
"לא".
"אז למה אתה בוכה בכי נורא כל כך?"
"אומר לך את האמת. באתי לאמריקה לאסוף כסף להכנסת כלה, כי בתי צריכה להיכנס לחופה, והחתן לא מסכים להתחתן אלא אם כן יביאו לו נדוניה חשובה. כבר שלושה חודשים אני אוסף עשרה דולר מזה וחמישים דולר מההוא, ואת כל מה שאספתי ביגיעה גדולה שמתי באיזשהו מקום. עכשיו אני עומד לחזור הביתה, ובאתי לקחת את צרור הכסף, אך מישהו גנב את הכל…
"לבי נשבר. כל כך כואב לי, שאינני יכול להתאפק מלבכות. אם אשב באיזה מקום ואמרר בבכי, יאמרו עלי שהשתבשה דעתי. אמרתי לעצמי, אלך לבית הקברות, שם הרבה אנשים בוכים, וגם אני אוכל לבכות. כאן לא יסתכלו עלי כמו על משוגע"…
הבכי שלו לא היה בגלל ההלוויה והנפטר. לא בגלל הסיבה הנראית לעין!
גם אם האשה צועקת, זה לא בגלל איזו סיבה טיפשית, כפי שאולי נראה לעין! – יכול להיות שהיא כלל אינה בוכה בגלל שבעלה בא מאוחר, אלא שיש בליבה מועקה גדולה, לחץ וחשש, והיא אינה יודעת היכן לפרוק את המשא הכבד. שלא במתכוון, היא פורקת אותו על בעלה, בגלל דבר מסויים שעשה, ושבכלל לא היתה מתמרמרת לגביו, לולא הקשיים והכאב שבלבה.
"והוי דן את כל האדם לכף זכות!"